ספריו של הרב חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א – משקפים התמודדות של אדם שנסע בין קהילות יהודיות בעולם וחצה גבולות תרבותיים. סקירת יצירתו מעלה אפשרויות לקיום יהודי אחר

סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ
מרחבים תרבותיים בעולמו של החיד"א

עודד כהן
מאגנס, תשפ"ג, 438 עמ'

הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, הוא אחת הדמויות יוצאות הדופן והמרתקות בהיסטוריה היהודית של המאה ה-18. הוא נולד בירושלים לאב ממשפחת רבנים ומקובלים ששורשיה בגירוש ספרד, ולאם שאביה הגיע מאשכנז. בין מוריו הדגולים היו הרב יונה נבון, רבי חיים בן עטר המכונה אור החיים הקדוש על שם ספרו, והמקובל הנודע רבי שלום שרעבי. עוד לפני הגיעו לגיל מצוות נשא החיד"א שמונה דרשות בציבור. לאורך חייו כתב 106 חיבורים, ו-57 מהם הודפסו.

החיד"א חיבר ספרי הלכה אחדים, והידוע שבהם הוא 'ברכי יוסף' על השולחן ערוך, וספרי פרשנות, דרש, קבלה, מוסר, תפילות וקובצי מעשיות. הוא היה מראשוני הביבליוגרפים העבריים, וקשה לחשוב על סקירות חשובות מאלה שכתב על ספרים שונים ועל מחבריהם. החיד"א אף כתב יומן אוטוביוגרפי מקיף שנדפס תחת הכותרת 'מעגל טוב השלם'. מפעל אדיר זה נעשה ברובו תוך כדי מסעותיו ברחבי העולם.

מסעות חייו

החיד"א יצא למסעו הראשון ב-1753, בגיל 29, כשד"ר מטעם הקהילה היהודית בחברון. בחמש שנות המסע הוא עבר בין קהילות שונות באיטליה, בגרמניה, בהולנד, באנגליה, בצרפת, בסיציליה ובתורכיה. ב-1772 הוא יצא למסע שד"רות שני, גם הוא מטעם קהילת חברון, ובמהלכו שהה במצרים, בתוניסיה, באיטליה, בצרפת, בהולנד ובבלגיה. במהלך המסע הזה, בהיותו בתוניס, קיבל את הבשורה על פטירת אשתו. ב-1778 השתקע החיד"א בליוורנו ושימש כרב הקהילה בפועל, אף שסירב לקבל מינוי רשמי. הוא גם נישא שם בשנית ופרסם את ספריו. הוא תכנן לשוב ארצה, אך הדבר לא עלה בידו והוא נפטר בליוורנו בי"א באדר תקס"ו (1806) ונקבר בה.

החיד"א היה הרבה יותר מנוסע רגיל. כאלה לא חסרו במאה ה-18, ומקצתם אף הוציאו שם רע למקצוע השד"רות. ייחודו של החיד"א היה ביכולתו לחצות לא רק גבולות פיזיים אלא גם גבולות מנטליים ואינטלקטואליים. הוא התוודע למודרניות שהתפתחה במערב אירופה ובמרכזה במאה ה-18, מאה סוערת ורבת תהפוכות שבמהלכה תפס המדע מקום מרכזי בתודעה ובתרבות המערבית, התחוללו המהפכות הדמוקרטיות בארצות הברית ובצרפת, והתרחשו תהליכי שינוי עמוקים גם בכלכלה ובתרבות.

החיד"א התנהל במקומות שבהם עבר כבן בית, ויישם ביצירתו התורנית את התפיסות שקלט מסביבתו. עיסוקו בכתיבה אוטוביוגרפית מלמד על אימוץ העמדת היחיד במרכז. ביצירותיו 'שם הגדולים' ו'ועד לחכמים', העוסקות בקורות חייהם של מחברי ספרים, הוא עשה שימוש בכלים פילולוגיים שהיו מקובלים במחקר ההומניסטי בתקופתו. גם יצירתו ההלכתית מלמדת על מודעות למהדורות שונות הנבדלות זו מזו, ולהבדלים בין חיבורים שנדפסו לכאלה שנותרו בכתב יד.

באופן מפתיע, דמותו של החיד"א טרם זכתה למחקר עדכני מקיף וממצה, למעט ספרו של מאיר בניהו 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' שראה אור ב-1959. ייתכן כי הדבר נובע מהיעדר דרמה גדולה בחייו – הוא לא יזם התעוררות משיחית, לא יצר תנועה דתית ולא היה מעורב בפולמוסים ובמריבות; וייתכן כי תרמה לכך הרתיעה מפני כתיבה ביוגרפית שאפיינה את מדעי היהדות במשך שנים רבות. נראה כי גם המורכבות וריבוי הפנים בדמותו של החיד"א הביאו לדחיקתו לשולי המחקר ההיסטורי. ספרו החדש של עודד כהן – 'סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ' – מרחבים תרבותיים בעולמו של החיד"א' – הוא תיקון אמיתי לעוול ההיסטורי הזה. כפי ששמו מעיד, הספר אינו חיבור ביוגרפי, והמסע שבו הוא מתמקד אינו מסע גאוגרפי אלא בעיקר תרבותי ותודעתי.