רבים זוכרים את הצהרת בלפור שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אבל הצהרה זו לא הייתה היחידה ובוודאי לא הראשונה. רעיון הבית הלאומי בארץ ישראל הועלה כבר עשורים ספורים לאחר גירוש ספרד, והועלה שוב ביתר שאת בתקופת מלחמת העולם הראשונה

כמעט 2,500 שנה חלפו בין שתי ההצהרות המפורסמות ביותר בתולדות שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל – הצהרת כורש בשנת 538 לפסה"נ, והצהרת בלפור שבשניים בנובמבר 1917 (י"ז במרחשון תרע"ח) מלאו לה מאה שנה.

המניעים של שתי ההצהרות היו שילוב של שיקולים מדיניים ויחס אוהד לרעיון של שיבת ציון. כורש, ששאף כנראה למצב את עצמו כשליט נאור המתייחס בכבוד לעמים הכבושים תחתיו, היה מעוניין בחזית יציבה ואוהדת מול מצרים. בנוסף, בשל אמונתו הדתית הפוליתאיסטית הוא כיבד גם דתות ואמונות אחרות, בהם גם את הדת היהודית, ועל כן כיבד את רצונם של היהודים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש. כ-2,450 שנה מאוחר יותר הייתה ממשלת בריטניה נתונה במלחמת עולם מול גרמניה, אוסטרו-הונגריה ובעלת בריתן האימפריה העות'מאנית, וחיפשה מקור תמיכה במזרח הקרוב ואולי גם בקרב יהודי ארצות הברית שכבר אז נודעה יכולת ההשפעה הפנימית שלהם בארצם. באופן נדיר למדי היה לממשלה הבריטית גם מניע פרו ציוני ופרו יהודי. שלושה מבכיריה – ראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג', ובעיקר שר החוץ ארתור ג'יימס בלפור ושר החימוש וינסטון צ'רצ'יל, נודעו בתמיכתם האידאולוגית בשיבת היהודים לארצם.

עד כאן הדברים מוכרים וידועים. פחות ידוע כי בין שתי ההצהרות – ובמיוחד סמוך להקמת התנועה הציונית – היו הצהרות רשמיות של גורמים ממלכתיים שונים אשר נשאו אופי פרו ציוני, או למצער פרו יהודי. חלק מהצהרות אלה היוו לפחות עילה, אם לא מסד מסוים, להצהרת בלפור, ואפילו לפעילותו המדינית של העיתונאי הצעיר והיומרני תאודור הרצל. נראה כי המסמך המשפטי הבולט ביותר שעליו התבסס הרצל בראשית פעילותו הציונית היה הזיכיון שהעניק הסולטן העות'מאני סולימאן המפואר ב-1561 לדונה גרציה נשיא – האישיות היהודית הבינלאומית הבולטת ביותר ואחת מעשירי תבל בתקופתה – ולאחיינה וחתנה דון יוסף נשיא.

 

דונה גרציה מבשרת הציונות

הזיכיון ניתן על רקע רדיפות קשות של יהודים באירופה הנוצרית לאחר גירושי ספרד ופורטוגל. המגורשים התקשו למצוא מנוח לכף רגלם במדינות אחרות באירופה, והמקרה הבולט ביותר היה גורלם האנוסים באנקונה שבמרכז איטליה. יהודים היגרו לאנקונה לאחר שהאפיפיור הבטיח בשנות הארבעים של המאה ה-16 כי יהודים יוכלו להתגורר במדינתו בלי שיסבלו מרדיפות. אך ב-1555 התיישב פאולוס הרביעי על כס האפיפיורות, ותוך הפרה בוטה של הבטחת קודמו ציווה לאסור ולהעלות על המוקד 24 יהודים אנוסים. דונה גרציה ניסתה להציל את הנידונים אך נכשלה בכך. בתגובה, היא הטילה את כובד משקלה כדי לקדם את החרם הכלכלי על נמל אנקונה. החרם לא נמשך זמן רב, אם כי השפעתו הכלכלית על העיר ניכרה היטב במשך תקופה קצרה. כישלונה של דונה גרציה להציל את אחיה היהודים מהעלאה על המוקד הבעיר בה עוד יותר את הרצון למצוא פתרון לבני עמה הנרדפים.

בתחילה ניסתה דונה גרציה לרכוש חלק ממערכת האיים שהרכיבה את הרפובליקה של ונציה לצורך התיישבות מאורגנת של יהודים, במטרה ששם יוכלו לחיות כאנשים חופשיים ולקיים את מצוות דתם בגלוי. ניסיון זה נכשל, הן משום שמצבה הכלכלי המשופר של ונציה לא אילץ אותה לבצע צעדים המנוגדים לצו מצפונה הקתולי, והן בשל התנגדותו של קרל החמישי מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, מי שהיה אחראי על מדיניות הרדיפות בארצו שלו.

לאחר כישלון זה מיקדה דונה גרציה בעזרת דון יוסף את מאמציה באימפריה העות'מאנית. בראשית שנות השישים של המאה ה-16 חכרה דונה גרציה מהסולטן את הזכויות לגביית מסים בטבריה ובשבעה כפרים הסמוכים לה, אולי במטרה למצוא מקום מפלט לאנוסים בארץ ישראל. לפעילות כלכלית ומדינית גררה תגובות של דיפלומטים שונים, ובהם נציג האפיפיור בארץ ישראל בוניפציו דה רגוזה שמחה על כך באוזני הווזיר הגדול רוסטם פאשא. דה פטרימול, נציג צרפת באיסטנבול, שלח ב-16 בספטמבר 1563 דו"ח חריף למלך צרפת בעניין השלטון העצמאי שקיבל דון יוסף נשיא מהסולטן לחופי הכנרת. לטענתו דון יוסף משמש כמלך היהודים ועל כן מתעקש לגבות את החוב הגבוה שהכתר הצרפתי חייב לו. הדיפלומט הבכיר לא בחל בשימוש בלשון שהייתה מקובלת אז באירופה הנוצרית כלפי היהודים, ותיאר כיצד "בתחבולותיו היהודיות" השיג דון יוסף מהסולטן את הרישיון הזה.

לא ברור אם המניע המרכזי של דונה גרציה היה ההשקעה הכלכלית, חזון ציוני כלשהו או פעולה של חסד וצדקה כלפי הנרדפים. מה שברור הוא שהיוזמה הייתה שלה, ואילו אחיינה, איש העסקים דון יוסף, היה פחות מחויב לרעיון, ועל כן לאחר פטירתה דעכה התכנית ליישוב של יהודים בגליל במסגרת פאודלית אוטונומית למחצה בהנהגת דון יוסף. הוא עצמו קיבל מהסולטן נחלה פאודלית אחרת, ומונה לדוכס האי נקסוס. בהמשך הוא אף היה מועמד להתמנות מטעם הסולטן לשליט קפריסין תמורת הבטחה להעלאת מס שנתי גבוה.

כאשר ביקש הרצל, כמעט 350 שנה לאחר פטירתה של דונה גרציה, ליישב את היהודים במולדתם ההיסטורית, הוא פנה מטבע הדברים לסולטן עבדול חמיד השני, השליט האימפריה העות'מאני ששלטה על ארץ ישראל. בשני המכתבים הראשונים שכתב הרצל לסולטן הוא ביקש ממנו שיקבל אותו לפגישה. שני המכתבים לא נענו, ולכן במכתב השלישי ביקש הרצל מהסולטן כי יחדש לפחות את הזיכיון שהעניק סולימאן המפואר לדונה גרציה נשיא. בתשובתו לא הכחיש הסולטן את דבר הזיכיון, אך ציין שלמרות כלל ההמשכיות השלטונית – שלפיו מחויבים סולטנים לכבד את הצווים שפרסמו קודמיהם – הכלל אינו תקף במקרה זה, שכן סולימאן המפואר נחשב כופר, וככזה אין תוקף לזיכיונות שהעניק. בסופו של דבר פגש הרצל את הסולטן פעמיים, ב-1899 וב-1901, ללא תוצאות, אבל ההתכתבות כולה מתועדת בתורכית במסמכים המצויים בארמון טופקפי באיסטנבול. הזיכיון שקיבלה דונה גרציה היה ונשאר אחד היסודות המשפטיים הבינלאומיים לפעילותו המדינית בחזית העות'מאנית.