בעולם מקובל שככל שרמת ההשכלה של האישה וההכנסה המשפחתית עולה כך יורד שיעור הילודה, אך מדינת ישראל על כל מגזריה מתאפיינת במספר ילדים חריג בעולם המערבי. מבט אל ימי המנדט הבריטי מגלה תמונה אחרת. אישי ציבור דיברו על הצורך במשפחות גדולות, אבל החיים אמרו את שלהם

משפחת יהלומי – בעל בן 38, אישה בת 36, עלו ארצה לפני 12 שנה מפולניה. הבעל התחיל לעבוד בתור פועל בניין. אישה גננת לפי מקצועה – לא עבדה בהתחלה בגלל אי ידיעת השפה. חמש שנים אחרי עלותם ארצה נולד הילד הראשון. כעת עברו שבע שנים מזמן לידה הראשונה. לפני שלוש שנים נעשתה הפלה מלאכותית בגלל מצב כלכלי שלא סיפק אותם. המשפחה אינה רוצה יותר בילדים. הכנסתם לפי דבריהם לא הספיקה אפילו לכלכלת ילד אחד. אישה גם עצבנית וחושבת שבגילה אין עוד לטפל בתינוקות, מפחדת גם שתאבד את מקום עבודתה במקרה של היריון. בא כוח המוסדות הלאומיים תובע את המשפחה לדין בגלל מיעוט ילדים שמסכן את קיום האומה בעתיד. אב בית הדין שואל את הנתבעים אם הם מודים באשמה. הם עונים בשלילה (הארכיון הציוני המרכזי, אצ"מ, 1/3717/1J). 

תיאור זה הוא תמצית כתב האישום שחיברה ד"ר טובה ברמן, ראש המחלקה לרפואה מונעת במרכז קופת חולים כללית, במשפט דמה פומבי שנערך ב-1943 ביוזמת הוועדה לבעיות הילודה של הוועד הלאומי. המשפט, שבו הוצג המקרה המדומיין ברחבי הארץ, הוא עדות לניסיונותיה של הנהגת היישוב להיאבק למען עידוד ילודה, אך גם עדות לבחירתם של תושבים רבים לתכנן את הילודה במשפחתם.

יצירת רוב יהודי בארץ ישראל במגמה להקים מדינה יהודית הייתה שאיפה ציונית מובהקת, והילודה לא נתפסה כעניין פרטי בלבד אלא כציפור נפשו של היישוב. אולם השאיפה הציונית טמנה בחובה גם עיצוב של חברה יהודית חדשה בעלת מאפיינים אירופיים מודרניים, ואלה התאפיינו בין היתר בילודה מוגבלת. זו הייתה רק אחת הסתירות שעמדו בבסיס יחסו של היישוב להתערבות ציבורית בילודה.

 

איום דמוגרפי

בשנות העשרים היה שיעור הילודה ביישוב גבוה יחסית, במיוחד בקרב היישוב הישן שהיו בו כחמישה ילדים בממוצע לכל משפחה. בשלהי שנות העשרים, עם התגברות העלייה מאירופה, ניכרה ירידה בשיעור הילודה, והירידה התגברה בשנות השלושים והארבעים. ב-1927 עמד ממוצע הילדים לאישה יהודייה על 3.7, ב-1931 הוא ירד ל-2.8, וב-1938 הגיע לשפל של 2.1. פרופ' רוברטו בקי, בכיר הסטטיסטיקאים בארץ באותה תקופה ודמוגרף שהעמיד עצמו לרשות הלאום, ציין כי נתון זה הוא בין הנמוכים בעולם, והוסיף כי בקרב משפחות היישוב החדש ממוצא אירופי הממוצע נמוך אף יותר – 1.7 ילדים לאישה.

במשפחות ממוצא מזרחי עמד אמנם ממוצע הילדים על כחמישה ילדים, אך הן היו מיעוט ביישוב, ובראשית שנות הארבעים הילודה בקרבן ירדה אף היא והתקרבה לזו של היישוב החדש שבו נטמעו. בילודה הרבה בקרב בני היישוב הישן והמזרחים לא היה די כדי לתת מענה לשאיפה הציונית לרוב יהודי, מה גם שבעיני ההנהגה הציונית המגזרים האלה היו זרים לחזון הציוני ואיימו על אופייה של החברה החדשה שביקשו ליצור.

הירידה בילודה היהודית הטרידה את ההנהגה במיוחד לנוכח העובדה שבקרב המוסלמים הילודה הלכה וגדלה, והייתה מהגבוהות בעולם. בשנים 1939-1941, כשהממוצע ביישוב עמד על 2.1 ילדים לאישה, הממוצע בחברה הערבית היה למעלה מ-7.5. בשנים הבאות הוסיף הפער לגדול, ובשנים 1943-1945 הממוצע בה הגיע ל-9.42. בשלהי 1944 כתב ד"ר יוסף מאיר, מנהל קופת חולים כללית וחבר ההנהגה הציונית, לדוד רמז: