יהודי אתיופיה חידשו את הברית עם ה' אחת בשנה, בכ"ט במרחשון, בטקסט מרשים שכלל עלייה לרגל להר מקודש, צום וקריאה בכתבי הקודש. עם עליית בני העדה ארצה התחזק מקומה של ירושלים בתפילות החג ובטקסיו

אתיופיה, אור לכ"ט במרחשון. יהודים מכפרים שונים מתכנסים בכפר המרכזי השוכן למרגלות הר מקודש. במהלך היום טובלים המשתתפים בחגיגה בנהר, ומחר יפתחו את היום בצום ובתפילות. שבוע קודם לתאריך זה הם נמנעו גם מקיום יחסי אישות וממגע עם גויים. זהו הסיגד, חג העלייה לרגל המיוחד ליהדות אתיופיה.

 

התהלוכה אל ההר

האירועים המרכזיים של חג הסיגד נפתחו תהלוכה שיצאה מהכפר אל ההר בלבוש לבן, ובראשה כהנים נושאי שמשיות. ספרי האורית – הם ספרי התורה – נישאו אף הם בתהלוכה והוכנסו בראש ההר לאתר שכוסה יריעות בד ודימה את קודש הקדשים. האתר תוחזק על ידי המתפללים שנהגו לשאת אבן על ראשם בעלייתם אל ההר. בראש ההר הקריא הכהן פסוקים מספר שמות המתארים את מעמד הר סיני ואת עשרת הדיברות ופסוקים מספר נחמיה המתארים הקריאה בתורה בפני כל הקהל, אנשים ונשים כאחד. ההקראה נעשתה בשפת הגעז – שבה כתובים ספרי הקודש של הקהילה – ולוותה בתרגום לאמהרית.

ההר שעליו התרחש הסיגד נבחר בקפידה, תוך שימת דגש על הימנעות ממבני קבורה או מבנים המקודשים לבני דתות אחרות. באתיופיה נחוג החג במוקדים אחדים לפי אזורים. לכל ריכוז של כפרים נבחר הר שונה. לעתים הבחירה נעשתה בשל הקשר של ההר לקורות חייה של אחת מדמויות המופת של ביתא ישראל – וכך למשל נבחרו ארבעה הרים שהיו תחנות מעבר בדרכם של אבא צברה וצאגה אמלק כשנמלטו מידי המשטר במאה ה-16 – אולם היו גם הרים שנבחרו ללא סיבה היסטורית ידועה.

לקראת סוף הטקס נשא הקס דרשה ואחריה ירד הקהל עם ספרי האורית אל בית הכנסת שבכפר בשירה ובריקודים. הצום נשבר בסעודה חגיגית שכללה בשר בקר שנשחט ערב קודם. למחרת החג התקיימה התכנסות חברתית ובה החליפו דעות ונערכו התייעצויות שונות. מנהגים נוספים הקשורים לחג היו טקס ה'אמן', שכלל זרייה של גרגרי תבואה לעבר מתחם התפילה תוך תפילה ואזכור שמות המתים, ואיסוף צדקה לשימושם של הכהנים.

השם 'סיגד' בא מהמלה לסגוד, להשתחוות לה', והחג מכונה גם 'מהללה' שפירושו תחנון ובקשת מחילה. מקור החג אינו ידוע בוודאות והועלו השערות שונות. בין ההשערות גם כאלה הקשורות לאירועים קדומים: זכר לחורבן הבית הראשון, יום לכבוד הנביא ירמיהו, שחזור מעמד הר סיני ומתן תורה. השערה נוספת, מקומית יותר, רואה בחג מועד של תחנונים בפני הא-ל שירכך את יחסם של מלכי אתיופיה כלפי ביתא ישראל. לפי דעה זו החלו לחגוג את הסיגד במאה ה-15, בתקופה שבה היהודים נרדפו על ידי השלטונות. המנהג לשאת אבן לראש ההר מתאים להשערה זו, שכן הוא מזכיר מנהג אתיופי המסמל כניעת מלכים ומנהיגים בפני הכובש.

נראה שהמשמעות המרכזית של החג קשורה לביסוס הברית עם ה'. טקסי החג מזכירים במידה רבה את שחזורה של ברית סיני שנעשה בימי עזרא ונחמיה. בארץ התוסף לחג השם 'חג הכיסופים לציון של יהודי אתיופיה'. נראה שההתמקדות בפן הציוני של החג היא מאוחרת ושייכת לניסיונות לחבר את קהילת ביתא ישראל לקהילות ישראל האחרות. מגמה זו גם חיזקה את מרכזיותה של ירושלים בתפילות החג.

הבחירה לערוך את הטקס בראש הר דווקא נובעת גם היא מהמשמעות של החג: שחזור של מעמד הר סיני, הגובה כסמל לטוהר וכמיהה לשוב לציון.