מפלת האימפריה העות'מאנית, מהפכת התורכים הצעירים ועליית הציונות משכו רבים מערביי ארץ ישראל המשכילים אל הלאומיות. מוסא עלמי, מנהיג פלשתיני שרצה לקדם את עמו, היה מוכן לשתף פעולה עם היישוב הציוני, אך למרבה הצער הוא נותר בעמדת מיעוט

הוא היה פלשתיני שנפגש עם ראשי התנועה הציונית, עירוני שהקים חווה חקלאית וירושלמי שהיה איש העולם הגדול ושיצר קשרים עם העילית הבריטית ועם שועי עולם. אך הוא היה בעיקר מנהיג שהביט בעיניים מפוכחות על האסון שקרה לעמו ולא חשש מהפקת לקחים ומנקיטת צעדים שהיו מאוד לא מקובלים בסביבתו לשם יישום הלקחים הללו. מוסא אל-עַלַמִי היה ללא ספק דמות צבעונית וייחודית בנוף הפלשתיני הירושלמי של המאה העשרים.

מוסא עלמי נולד בעיר העתיקה ב-1897 – שנת כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון – לאחת מהמשפחות הנכבדות והעשירות בירושלים. נראה כי אבות המשפחה הגיעו לירושלים מצפון אפריקה במאה ה-17, והמשפחה מייחסת את עצמה לנביא מוחמד עצמו. בני משפחת עלמי שימשו לאורך הדורות מורים לאסלאם, דיינים ופוסקי הלכה, ונשאו תפקידים רמים במערכת המשפט העות'מאנית בירושלים. תפקידיהם העניקו להם כוח והשפעה בממשל העות'מאני, והם צברו הון ונכסים בעיר העתיקה וגם בירושלים החדשה.

אביו של מוסא, פיידי עלמי, היה ראש עיריית ירושלים העות'מאנית לקראת סוף ימיה, בין השנים 1906-1909. מתוקף תפקידו עמד פיידי עלמי בקשרים עם השלטון המרכזי העות'מאני, אך גם עם קונסולים אירופים שהוצבו בירושלים, וכך שמר על קשרים עם שני העולמות. את הדיפלומטים הוא אירח בבית רחב הידיים שבנה בשכונת שרפאת בסגנון אירופי מובהק, בשונה מהבית שלו בעיר העתיקה שהיה בסגנון ערבי מוסלמי.

בשנות מלחמת העולם הראשונה שימש פיידי כנציג ירושלים בפרלמנט העות'מאני והתגורר עם אשתו ובתו באיסטנבול. הבן מוסא נשאר בירושלים כדי לסיים את לימודיו בבית ספר תיכון מערבי שבו למד אנגלית וצרפתית.

עם סיום המלחמה, כאשר נכנסו הבריטים לירושלים במסע ניצחון, עבר מוסא עלמי להתגורר בדמשק, משם יכול היה לבקר את בני משפחתו ששהו עדיין באיסטנבול. דמשק הייתה עיר גדולה ותוססת, ומאז מהפכת התורכים הצעירים כעשור קודם לכן החלה לנשב בה רוח לאומית. עלמי חבר לאגודות שניסו ליצור בריתות לקידום לאומיות פלשתינית שתשתלב באומה הערבית שהלכה והתהוותה על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, ולגיבוש מוסדות לאומיים פלשתיניים. המסגרת החשובה ביותר שבה פעל הייתה האגודה הפן ערבית 'אל-פתאה', שפעלה לחיזוק זהויות לאומיות ערביות במטרה למנוע את חלוקת האזור לפי מפתחות שייקבעו בין המדינות האירופיות הכובשות.

 

פלשתיני ובריטי

כיוון שקיבל חינוך מערבי ושלט היטב באנגלית נסע מוסא עלמי ללמוד משפטים באוניברסיטת קיימברידג', וב-1924 סיים את לימודיו וחזר לירושלים. בעקבות מותו של אביו באותה תקופה קיבל לידיו את ניהול האחוזות והנכסים של המשפחה. שנות שהותו בבריטניה הכינו אותו היטב לשלטון החדש בארץ ישראל, והוא השתלב עד מהרה במחלקה המשפטית של הממשל המנדטורי. בהיותו בבריטניה רכש לעצמו נימוסים, דרך דיבור וסגנון חיים בריטיים, ואלה אפשרו לו מבט מרוחק יותר על מציאות החיים הפלשתינית, אך לא הקהו את תחושת השייכות עמוקת השורשים שלו לתרבות הערבית, לערביי ירושלים וללאומיות הפלשתינית. השילוב בין שתי התרבויות תרם לייחודיותו של מוסא עלמי, למעמדו החברתי ולניסיונותיו למצוא פתרון למצב ששרר אז בארץ.

הוא נישא בירושלים לסעדיה ג'אברי, בת למשפחת נכבדים סורית, ויחד החלו לכבוש לעצמם מקום מיוחד בחברה הירושלמית. הם פתחו את ביתם ואירחו מכרים ערבים, אנגלים, יהודים ואחרים, ויצרו סביבם חוג חברתי רחב ומגוון. מעמדו של עלמי התבסס בחברה ובהנהגה הפלשתינית הירושלמית כאיש הגות ומחשבה פוליטית שתמיד כדאי לשמוע את דעתו. הוא נחשב לאינטלקטואל ולאיש מעשה, שעל אף הערצתו לאנגלים ולתרבותם לא הסכים לבטל עצמו בפניהם. יחד עם נכבדים ערבים נוספים הוא התנגד להקמת סוכנות ערבית כמשקל נגד לסוכנות היהודית בנימוק שהסוכנות מבטאת את זרותם של היהודים בארץ ישראל, ואם גם הערבים יקימו סוכנות הרי שיצהירו בכך על זרותם. הם ראו עצמם כמי שמאז ומתמיד היו בני הארץ, וכל השוואה בין מעמדם לבין מעמד היהודים לא התקבלה על דעתם.

למרות היותו מנהיג פלשתיני שרבים שיחרו למוצא פיו סירב עלמי בעקביות להצטרף להתארגנויות הפוליטיות השונות שפרחו באותה תקופה. הוא הקפיד לשמור על עמדה עצמאית, לא לקח חלק בתככים אינסופיים בין משפחות, ארגונים ודעות, והתנגד לפשרות שנעשו בסוגיות עקרוניות בעקבות פוליטיקה קטנה.

ב-1931, עם מינויו של ארתור ווקופ לנציב הבריטי העליון, הגיע עלמי למעמד פוליטי רם. ווקופ שאף לכך שהמדיניות שלו כלפי היהודים והערבים בארץ תתבסס על נתונים יבשים ואמינים, ועל פיהם ייקבעו חלוקת המשאבים הנחוצה וצעדי השלטון. אולם בעוד שההנהגה היהודית סיפקה לו מידע מלא ומדויק, הרי שהערבים הגישו מידע לא אמין ולא מקצועי. בחפשו אחר מקור אמין הגיע ווקופ למוסא עלמי שעבד במחלקה המשפטית. ווקופ התרשם מאוד מיכולתו האינטלקטואלית ומעצמאותו, וכך החל עלמי לשמש כיועצו ולפעול מאחורי הקלעים. 

לאחר כשנתיים הפך ווקופ את תפקידו של עלמי לרשמי, והוא מונה למזכירו לענייני ערבים. כשתפקידו נעשה גלוי ורשמי השפעתו גברה הן בקרב הבריטים והן בקרב הערבים. במסגרת עבודתו כמזכיר לענייני ערבים הוא כתב עבור השלטון הבריטי דו"חות רבים על מצב הערבים והיהודים בארץ, על שיעורי האוכלוסייה והעלייה, על מצב היישובים ועל היחסים בין ערבים ליהודים במקומות שונים. גם לאחר שעלמי מונה לתובע המשפטי של המנדט וחדל לשמש כמזכירו של ווקופ הוא המשיך לייעץ לו ולהיפגש עמו, ואף אירח את אנשיו בביתו.