מעת לעת שבה חידת גורלם של עשרת השבטים ומסעירה את הדמיון היהודי. מה גרם לאפשרות שישנם שבטים ישראליים נוספים אשר אינם ידועים לנו להיות לחשובה כל כך במאה ה-15, מה גרם לה לדעוך מאה שנה מאוחר יותר, ואיך כל זה קשור ליהודי אתיופיה?

גורלם של בני עשרת השבטים הוא מן התעלומות הבלתי פתורות בהיסטוריה של עם ישראל ב-2,500 השנים האחרונות. לאן הוגלו? היכן התיישבו? מה עלה בגורלם? האם הם עדיין קיימים? האם הם מודעים למוצאם הישראלי? רבות משאלות אלה נותרו ללא מענה גם כיום. ולכן אין זה מפתיע לגלות כי גורלם של עשרת השבטים מסעיר את דמיונם של רבים, יהודים ושאינם יהודים. במאות האחרונות הועלו הצעות והשערות שונות, חוקרים ומטיילים התחקו אחר עקבותיהם במקומות שונים ונידחים, ובכל רחבי העולם צצו קבוצות שונות הרואות עצמן מבני עשרת השבטים.

אולם התעניינות זו היא בעיקרה תופעה מודרנית. לאורך ימי הביניים גורלם של עשרת השבטים כלל לא טרד את מנוחתה של החברה היהודית, ונראה כי היא אימצה את דבריו של רבי עקיבא במשנה:

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר (דברים כ"ט, כ"ז) "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה". מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים (סנהדרין י', ג').

 

נוכחים נפקדים

הזדמנות ראשונה להעמיד אדישות זו במבחן נקרתה בסוף המאה התשיעית, כאשר בקהילה היהודית הגדולה שבקירואן – אחד המרכזים התרבותיים והכלכליים הבולטים בצפון אפריקה – הופיע אדם שהציג את עצמו כבן לאחד מהשבטים האובדים. האיש, שהזדהה כאלדד בן שבט דן, נודע מאז בשם 'אלדד הדני'. אלדד סיפר על ממלכה יהודית עצמאית ומשגשגת מעבר לנהר הסמבטיון, והוסיף כי אין בה שום מחלוקות הלכתיות וכי בבתי הדין של בני הארץ ממשיכים לדון דיני נפשות כמו בימים שבהם ישבה הסנהדרין בלשכת הגזית. הוא אף תיאר את עצמאותם המדינית ואת עוצמתם הצבאית של בני השבטים. אולם יהודי קירואן לא מיהרו להתלהב מהחדשות המסעירות ויחסם לאלדד היה מורכב וחשדני. אלדד דיבר אמנם עברית, אך הוא כלל בה מלים לא מוכרות שעוררו אצל מאזיניו את החשש שהוא בודה אותן מלבו. באיגרת ששלחו בני קירואן לבבל בעניינו של אלדד מסופר כיצד הם בחנו אותו כדי לוודא שאינו בודה את המלים הלא מוכרות מדמיונו:

וזה אלדד הדני אפילו דיבור אחד אינו מבין לא מלשון כוש ולא מלשון ישמעאל, אלא לשון הקודש לבד. ולשון הקודש שהוא מדבר יש בו דברים שלא שמענום מעולם, כמו ליונה קורא תינתרא, ציפור קורא ריקות, פלפול דרמוש. כגון אלה כתבנו מפיו הרבה, שהיינו מראים לו הדבר ואמר לנו השם בלשון הקודש ואנו כותבין אותו, ואחר ימים חזרנו ושאלנוהו על כל דבר ודבר ומצאנו אותו כדיבור הראשון (אברהם עפשטיין, 'אלדד הדני', עמ' 5).

אולם הדבר שעורר יותר מכל את חששם של יהודי קירואן היה ההבדלים הזעירים שהתגלו בין מנהגיהם ההלכתיים של בני השבטים, כפי שתיאר אותם אלדד, בייחוד אלה הנוגעים לענייני שחיטה, לבין ההלכה הבבלית המקובלת. הם פנו בעניין לגאון צמח בן חיים, ראש ישיבת סורא, שהשיב להם את הדברים הבאים:

בעסק ר׳ אלדד הדני ששלחתם לפנינו, ואשר שמעתם ממנו, סיפרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בן מר ורבנא שמחה שראו ר׳ אלדד הדני זה והיו תמהים מדבריו, שהיו במקצתן נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתן היו מופלגין … ואל תתמהו על השינוי והחילוף אשר שמעתם מפי אלדד, שהרי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל שונים משנה אחת בתיקון רב, ואין פוחתין ואין מוסיפין, ולפעמים תלמידים הללו אומרים טעם אחד, והללו אומרים טעם אחר … ויש לומר שאינו כלל רחוק שאלדד זה שגג והחליף מרוב צרותיו שעברו עליו, וטורח הדרך המענה גוף האדם (שם, עמ' 6-7).

לא הסיפור על העצמאות המדינית, לא תיאור הצבא הנלחם עם שבעת מלכי כוש, ולא תיאור הלוחמים הקוראים בקול "לה' הישועה ועל עמך שבטי ישורון גבורתך סלה" (שם, עמ' 5) כשהם מכים את אויביהם – הסעירו את רוחם של היהודים במאה התשיעית. עשו זאת רק ההבדלים ההלכתיים הזעומים בין המסורת ההלכתית של בני השבטים לבין המסורת שלהם. הופעתו הדרמטית של אח אובד, בן לממלכה יהודית עצמאית, לאחר כמעט 1,600 שנות ניתוק נפרטה באותם ימים לפרוטות של פרטי הלכות ולא הצליחה לחרוג מעבר לכך.

דוגמה נוספת לאדישות זו מתגלה במכתבו המפורסם של יהושע הלורקי, בן ספרד, מסוף המאה ה-14 לרבו שלמה הלוי לאחר שזה המיר את דתו. הלורקי, שלימים התנצר גם הוא, הציע במכתב סיבות אחדות שהיו עשויות להביא את רבו לידי המרת דת והפריך אותן אחת לאחת. הלורקי התמודד גם עם הטענה הנוצרית כי שעבודו של עם ישראל לנוצרים הוא הפרה של ההבטחה הא-לוהית "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מ"ט, י'), וכי הוא מהווה הוכחה לעליונותה של הנצרות. הלורקי השיב כי רק חלק קטן מהעם היהודי משועבד, ואילו חלקו הארי – עשרה מתוך שנים עשר השבטים – חי חיים עצמאיים ואינו משועבד לעם אחר:

כי ידעתי בוודאי לא נעלם ממך הדבר המפורסם אצלנו מספרי מסעות הולכי אורחות בארץ לאורכה ולרוחבה, גם מאיגרות הרמב"ם ז"ל, גם משמע הסוחרים בקצות הארץ, היות היום עיקר אמונתנו בארצות בבל ותימן, מקום אשר היה שם גלות ירושלים בתחילה, מלבד השוכנים בארצות פרס ומדי מגלות שומרון שהם היום עם רב כחול הים … ומהם במחוזות שאין בהן עול אומה אחרת עליהם … וזה דבר שאין בו ספק כלל (יהודה דוד אייזנשטיין, 'אוצר ויכוחים', עמ' 99).

והנה, אף שהוא קבע כי אין שום פקפוק באמיתותן של הידיעות על עצמאותם של בני השבטים, הלורקי – כמו אחרים בתקופתו – לא ניסה לפעול לחידוש הקשר אתם, לא שלח שליחים או מכתבים, ואף לא ציפה לכך שיהודים עצמאיים אלה יבואו לעזרת אחיהם המדוכאים באירופה ויביאו את הגאולה ואת המשיח. הלורקי הזכיר את עצמאותם של השבטים כתשובה לשאלה תאולוגית בדבר שעבודו של עם ישראל והפרת הברית שבין ישראל לא-לוהיו בלבד. בדומה למקרה של אלדד הדני, גם במקרה זה נפרטו העצמאות המדינית והכוח הצבאי של עשרת השבטים לפרוטות של פולמוס יהודי נוצרי.

 

שמועות מעבר לנהר

אולם במאה ה-15, יותר מאלפיים שנה לאחר שהוגלו על ידי תגלת פלאסר, הועלו שוב עשרת השבטים האובדים על סדר היום של החברה היהודית למשך תקופה של כמאה שנה, משנות השלושים של המאה ה-15 ועד לשנות השלושים של המאה ה-16. ביטוי מוחשי לעניין זה התגלה ב-1475, השנה שבה הקים אברהם כּוֹנָת את אחד מהדפוסים העבריים הראשונים באירופה בעיר מנטובה שבאיטליה. הספר הראשון שאותו בחר כונת להדפיס היה 'ספר אלדד הדני', הכולל את המכתבים ואת המסורות שנקשרו בשמו של אלדד. את עמוד הפתיחה של הספר, שהוא כאמור מן הספרים העבריים הראשונים שהודפסו, עיטר כונת בחרוזים:

בשמך עליון קוני / אשים כל ביטחוני / ואשית כל רעיוניי / אל אלדד הדני (מוטי בנמלך, 'שלמה מלכו – חייו ומותו של משיח בן יוסף', עמ' 38).

חרוזים אלה מלמדים כי העניין באלדד הדני לא נבע מסקרנות גרידא, אלא ביטא ציפיות משיחיות, וכי בגילוים של עשרת השבטים נתלו תקוות רבות. רושם זה מתחזק לאור האזכורים הרבים של בני השבטים באיגרות שנכתבו באותן שנים, שבהן הופצו שמועות על כך שהם חצו את נהר הסמבטיון הפלאי ונמצאים בדרכם לכבוש את ארץ ישראל.

כך למשל סופר במכתב שנשלח לעיר מונטה קשטילו שבאיטליה ב-1523:

פה נתפרסם ויצא קול בין הגויים, ובאו כתבים אל הויצ״י מלך נאפולי ממלך פולוניאה [בולוניה] איך נהר סבטיון שובת כל עת. בזאת עברו ארבעה שבטים, והחמישה שבטים האחרים מוכנים לעבור. ואותם שעברו הם עם כחול הים הרבה מאוד, ובתוכם יש שמונים מלכים וארבעה נשיאים נושאים זהב וכסף לרוב, אין חקר לעושרם ולגדודיהם אין מספר ולגיבוריהם כי הם גיבורים אנשי חיל, איש אחד מהם ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה (אברהם נאיבואיר, "ענייני עשרת השבטים", 'קבץ על יד', תרמ"ח, עמ' 34).

במכתב אחר שנשלח באותה שנה מוונציה נאמר:

איך נהר סבטיון נחרב ויבש עתה שלא כדרכו, ועברו ק"ב ריבוא יהודים אשר נסעו מלילך [שיבוש של לחלח] וחבור ונהר גוזן ובא שלושים ימים מרחוק ארץ הצבי, ושם חנו ברצון ה׳ שאמר להם על פי בת קול שיחנו שם שתי שנים, ואחר כך ילכו לקחת ארץ הצבי. ועם כל זה הם שלחו ארבעה אנשים רשומים חכמים במצרים, ושלחו משפט לתוגר הגדול [הסולטן העות'מאני] מדברים גדולים אשר יעשה (שם, עמ' 35).

אלה רק שתי דוגמאות מתוך עשרות מכתבים ומקורות אחרים המעידים כי עשרת השבטים העסיקו לראשונה מזה אלפיים את החברה היהודית, והיא ציפתה באותן השנים לשובם של השבטים לזירה הפוליטית הבינלאומית כגורם פעיל ומשפיע. מה גרם לשינוי זה? מה עורר מחדש את עניינם של יהודי אירופה בגורלם של עשרת השבטים? ומה הביא כעבור מאה שנה לכך שהתעניינות זו שככה?