על אף שהוטבל לנצרות בגיל 28, נשמרה בעזבונו של היינריך היינה הגדה של פסח. מוטיב ליל הסדר מככב ברומן היסטורי שכתב המשורר הגרמני הדגול, ובכתביו ניתן לזהות אהדה לעם שהשאיר מאחורי גוו. הקונפליקט שבין המודרנה למסורת חצה את נשמתו

היינריך היינה – משורר, לוחם חופש, קוסמופוליט גולה מארצו שתר אחר פתרון לבעיות העולם ונביא פוליטי – נמנה על האירופים הגדולים שעיצבו את המחשבה המערבית המודרנית. אולם האיש היה ממוצא יהודי, ועל כן מרחפת על דמותו ההיסטורית שאלה שתשובתה מורכבת: מה היה מקומה של הזהות היהודית בעיצוב דרכו הייחודית ובעולם המחשבה שלו?

היינה (1856-1797) היה אחד המשוררים הגדולים של גרמניה. ספרו 'בוך דר לידר' שראה אור ב-1827 הוא אחד מספרי השירה הנמכרים ביותר בגרמניה, ולשירים מתוך הספר חוברו עד היום אלפי לחנים. השפעתו של היינה על הספרות הגרמנית שנכתבה אחריו הייתה אדירה, ועקבותיה מורגשים ביצירתם של סופרים ושל משוררים רבים. ברם מעבר לתרומתו לתרבות הגרמנית היו להיינה גם פנים אוניברסליות.

 

נביא ולא בעירו 

ב-25 שנותיו האחרונות חי היינה בצרפת, שם הפך לדמות בולטת בעולם הרוח האירופי של המאה ה-19. הוא היה לוחם מפורסם ושנון למען זכויות הפרט והחירות, ואויב מעמד הבורגנות שבע הרצון מעצמו. אמונתו ברֵעות אנושית חסרת גבולות לוותה בתמיכה חלקית ברעיונות הכלכליים והחברתיים של קרל מרקס. היינה משמש גם כיום דוגמה לאמן אינדיבידואליסט המכור ליופי ולאהבה, שמצבו הרגשי של האדם עומד במרכז יצירתו. שמונה השנים האחרונות בחייו של היינה הפכו לאגדה; היינה, אדם חולני לאורך כל חייו, סבל ממחלה קשה שגרמה לו כאבים איומים וריתקה אותו למיטתו. בגבורת רוח נדירה הוא שמר על צלילות דעתו והמשיך ליצור ולכתוב.

במבט לאחור ניתן לומר שהיינה חזה את הזוועות שחוללה התרבות המערבית במאה העשרים. מאה שנים לפני עליית הנאציזם והקומוניזם הבין המשורר שזמנים רעים וקודרים הולכים ובאים על אירופה כתוצאה מתסיסתם של האידאולוגיות החדשות. בכתביו ניתן למצוא התייחסויות שונות לגורל המר שעתיד לפקוד את היבשת בשל תסיסה זו, ובעיקר בשל רצונה של גרמניה בעוצמה:

הנצרות … ריככה במעט אותה תשוקת קרב בהמית גרמנית, אך לא יכלה לכלותה; ובהישבר באחד הימים הקמע הבולם, הצלב, שוב תעלה ותסאן פראות הלוחמים הקדמונים … אז יקומו אלוהי האבן הישנים מערֵמות הנשייה וינערו את אבק שנות האלף מעל עיניהם (יגאל לוסין, 'היינה – החיים הכפולים', עמ' 214).

כשזה יקרה, כתב במקום אחר, "מחזה יוצג בגרמניה, אשר לעומתו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה תמימה" (שם, עמ' 18).

גם באשר לעליית הקומוניזם העתיד שחזה היה קשה. כשתיאר את המאבק בין מחוסרי הרכוש לבין אנשי האריסטוקרטיה הכלכלית צפה:

ימים פראיים! ימים קודרים רועמים ובאים … האלים מליטים את פניהם מרוב חמלה על בני האדם, ואולי מרוב דאגה לגורל עצמם גם יחד (שם, עמ' 335)

בהביטו אל העתיד דמיין היינה את בואן של מפלצות שיעמידו בצל את כל החיות הרעות שדמיינו בני אדם בימי הביניים ובעת העתיקה. לנכדי בני דורו, כלומר בני ראשית המאה העשרים, יעץ כי "ייוולדו עם עור עבה במיוחד".

 

בנפש חצויה

פתחנו בהיבט האוניברסלי והגרמני של המשורר הדגול, אך היינה היה גם מזרע אברהם. בית הוריו שבדיסלדורף היה בית יהודי טיפוסי בגרמניה של ראשית המאה ה-19. ההשכלה והמודרנה כבר הספיקו לעמעם את המחויבות האדוקה למסורת, אך עם זאת נשתמר קשר תרבותי מסוים שהתבטא שמירה על החגים וכדומה. את הצעד שעשו רבים מבני דורו – המרת הדת – עשה היינה בגיל מאוחר יחסית – 28. היה זה בעיקר כדי להתקבל לעבודה כפקיד גבוה בביורוקרטיה הגרמנית – תקווה שלא הצליח לממש.

במאה ה-19 עבר על הזהות היהודית המסורתית זעזוע אדיר. ההתפתחויות הפוליטיות והרעיוניות באירופה אפשרו ליהודים להשתלב בחברה הכללית. האפשרויות הגלומות בחיים המודרניים העמידו באור לא מחמיא את צורות החיים הישנות ואת תוכנן הרוחני, אתגרו זרמים רעיוניים שהציפו את אורחות המחשבה, והציעו אלטרנטיבות. מה היו המשמעות והטעם של קיום יהודי מסורתי נוכח החילון הנאור, המחשבה הרומנטית חסרת הגבולות והמהפכנות הפוליטית המחפשת תיקון עולם אוטופי מהפכני ומשנה סדרי בראשית?

את הסתירה הפנימית של היינה בין המודרנה למסורת מתאר יגאל לוסין, שכתב ביוגרפיה עליו, כ'חיים כפולים'. מצד אחד הוא היה חלק מהזרימה הגדולה של הרעיונות החדשים שהציפו את אירופה, נסחף וזרם עמם ולעתים אף הטה את זרימתם על פי דרכו. מצד שני ניתן לזהות בכתביו אהדה ואף אהבה לעם שהשאיר מאחורי גוו. יש אמנם בכתביו עקיצות סטיריות מכוערות על חוסר האסתטיקה של היהודים ועל הקיבעון באמונתם, ולכאורה אפשר היה להניח – ואכן היו כאלה שסברו כך – שמדובר ביהודי מומר שזנח את אמונת אבותיו ואת עמו לטובת ליחוך עשב ירוק יותר בשדות אירופים זרים, אולם נראה שלא זו הייתה המציאות. למעשה היה להיינה כל חייו קשר בלתי מעורער עם זהותו היהודית. חלק משמעותי מכתביו של היינה רווי בהתייחסויות לתנ"ך ולארץ ישראל, והוא עשה שימוש בעשרות מלים עבריות שתורגמו פונטית לגרמנית. לכל אורך יצירתו ניתן לזהות בבירור שהוא ראה ביהדותו מורשת אישית מיוחדת וחש כלפיה שייכות היסטורית שאין להמירה.

כאדם מודרני היה היינה רחוק מאדיקות דתית, ועם זאת האמין שיהודים שומרי מצוות, דוגמת אלה שפגש במסע שערך בצעירותו למזרח אירופה, חיים בהרמוניה ובאושר יותר מיהודים מתבוללים שהכיר במהלך חייו. גם אם בגדיהם היו מזוהמים וזקניהם פרועים, וגם אם הם הדיפו ריח של שום וליהגו ביידיש, הרי שיהודי המזרח היו חביבים עליו יותר מיהודים מתבוללים שביקשו להדחיק את זהותם ולחיות כשכניהם הגרמניים.

לנבואתו הקודרת על עתיד אירופה הצטרפה דאגתו לעתיד בני עמו החיים בקרב הגרמנים. היינה היה בטוח שהתהליכים של התעצמות גרמניה יובילו לבסוף לאסונם של היהודים: "ניצחון הדמגוגים פירושו אלפי גרונות של יהודים – ודווקא של הטובים ביותר – חתוכים" (שם, עמ' 172). ועוד כתב:

אם יבוא היום וינצח השטן, אז תתחולל על ראש היהודים המסכנים סופת רדיפות אשר סבלותיהם הקודמים יהיו כאין לפניה … רעדה אוחזתני למחשבה הזאת, וחמלה רבה אין קץ מפכפכת בלבי (שם, עמ' 6).

בשנותיו האחרונות כתב היינה חיבור בשם 'מנגינות עבריות' ובו שב וביטא, במעין סיכום, את הקשר העמוק שלו לעמו. השיר הידוע ביותר בקובץ זה מדבר על הנסיכה שבת, והוא  מתאר כיצד עובר היהודי מחיי היומיום העלובים שלו לחיי מלכות עם בוא השבת. בשוכבו על ערש דווי התייחס היינה להתנצרותו ובעצם סיכם את פרשת חייו: "מעולם לא התכחשתי ליהדותי, שאליה לא שבתי מהטעם הפשוט שמעולם לא עזבתיה" (שם, עמ' 20).

רבות נכתב ההגדרה העצמית של היהודים המודרנים דוברי הגרמנית ועל הדרכים הרבות והשונות שבהן בחרו לעצב את זהותם. ממשה מנדלסון דרך רש"ר הירש, תיאודור הרצל, פרנץ קפקא וזיגמונד פרויד, ועד גרשום שלום, תרו אינטלקטואלים ויוצרים אלה אחר פתרון לקרע שבין יהדותם לגרמניותם. מהי המשמעות של קיום יהודי ומה תרומתו לעולם? היכן נקודת המפגש בין החכמה היהודית לחכמה האירופית, אם בכלל? האם ניתן להישאר באירופה או שיש ללכת למקום שאליו שייכים היהודים? חנה ארנדט, בעצמה אישה שחיה בתווך שבין זהות יהודית לגרמנית, כתבה שמבין כל היהודים שהתלבטו בשאלות הללו היה היינריך היינה היהודי הגרמני היחיד שהיה יכול לומר על עצמו בכנות שהוא גם גרמני וגם יהודי. הקרע חצה את לבו.