עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה ישב רב של קהילה מסורתית בצפון אפריקה וחזה את הקמתו של ארגון האומות המאוחדות. הרב כלפון משה הכהן, נצר למשפחת רבנים, התעקש במשך שנים שלא להתפרנס מן הרבנות, התנגד להשכלה ותמך בכל מאודו בציונות

הדיה של מלחמת רוסיה יפן הגיעו עד לחדרו הקטן של הרב כַלִפוֹן משה הכהן באי ג'רבה שמול חופי תוניסיה. המלחמה, שפרצה ב-1904, התנהלה אמנם בקצהו השני של העולם, אך עיניו של רבי כלפון – פוסק הלכה ומנהיג של קהילה קטנה ואדוקה בשמירת התורה והמצוות – היו נשואות לתיקון עולם במובן הרחב ביותר. יפן ורוסיה נאבקו על שטחים באזור סין ועל השליטה בקוריאה. זו הייתה אחת המלחמות הראשונות בעידן המודרני, ונעשה בה שימוש נרחב במכונות ירייה ובארטילריה מדויקת שגרמו לאלפי הרוגים בשדה הקרב. לבו של רבי כלפון כאב על ההרוגים הרבים. רוב האנשים בסביבתו, יהודים ומוסלמים כאחד, לא שמעו כלל על המלחמה שאירעה במקום מרוחק כל כך, או ששמעו והתעלמו, אך את רבי כלפון עוררה המלחמה להרהורים בשאלות תאולוגיות ומוסריות. הוא הגיע למסקנה שתורת ישראל אינה מסתפקת בגאולת ישראל אלא מבקשת לבנות עולם שלם ומתוקן, ולפיכך יש לה עניין באנושות כולה.

רבי כלפון חלם על עולם ללא מלחמות, אך חזונו לא נשאר בעולמות הרוח השמימיים אלא ירד אל קרקע המציאות. הוא ניסח חזון קוסמופוליטי נרחב, וצייר בדמיונו מנגנונים ומוסדות שיכוננו שלום עולמי. הרעיונות הלכו והתפתחו בלבו לכדי חזון כוללני, אך רבי כלפון החל לפקפק בעצמו האם רב מג'רבה הרחוקה והנידחת – הנמצאת בקצה שלטונה של האימפריה העות'מאנית – שאינו מעורה כלל בפוליטיקה העולמית יכול לומר דברי טעם, והאם יש ממש במחשבותיו. הוא גנז את החזון וחזר לעסוק בענייני הקהילה שאתגרים גדולים ניצבו לפתחה – המודרנה שהחלה לחדור לאזור והתנועה הציונית שהתעוררה לחיים.

 

עלייתו של מנהיג מקומי

באי ג'רבה חיה קהילה יהודית עתיקת יומין שלפי המסורת הגיעה לשם בימי שלמה המלך. תושבי האי הצליחו לשמר את המסורת באדיקות, ובתקופות שונות היו מוקד של תורה בצפון אפריקה, עד כדי כך שהיו שכינו את ג'רבה ירושלים דאפריקה. רבי כלפון משה הכהן הנהיג את הקהילה ביד רמה, היה רבה הראשי ושימש אב בית הדין שלה. הוא היה פוסק ודרשן מופלא וחיבר ספרים רבים בכל ענפי היהדות.

הרב כלפון משה נולד בי"ב בשבט תרל"ד (1874) לרב שלום ולתראכי הכהן, ונקרא משה על שם סבו הרב משה הכהן. גם אבי סבו, הרב שאול הכהן, היה רב ידוע ושימש אב בית הדין בג'רבה. ללידתו של רבי כלפון קדמו סכסוכים משפחתיים לא קלים. אמו ילדה תחילה שלוש בנות, ואביו שרצה גם בן ביקש לשאת אשה נוספת על אשתו. תראכי הפצירה בו שימתין שנה, ורק אם בתום השנה לא תלד בן יישא אישה שנייה, אך האב לא רצה לחכות. הוא השתדך בלי ידיעת אשתו עם אישה מהשכונה הדיג'ת – הרובע הקטן של ג'רבה. בליל חתונתו סיפר לאשתו שיש לו עניין לסדר בשכונה הדיג'ת ויחזור רק למחרת. כשלא חזר בבוקר דאגה לו אשתו וחיכתה בפתח הבית. אחת השכנות שראתה אותה סיפרה לה שאירע ובתגובה אמרה תראכי: "בעלי, איני מאחלת לו מיתה, רק עניות, וזו שתיווכה להכניס צרתי לביתי ולשרוף את לבי תמות בשרפה" (ר' כלפון משה הכהן, 'ברית כהונה השלם' א', תולדות חייו). ואכן, המשפחה המבוססת ירדה מנכסיה. תראכי הרתה באותה שנה שבה נשא בעלה אישה שנייה, והבן שנולד נקרא משה על שם אבי אביו, אך היא קראה לו כלפון כשם חיבה, והשם הזה דבק בו והוא הקפיד להקדימו לשמו הרשמי.

 

הנער כלפון נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה ולמד תורה מתוך עוני. בהיותו בן 17 מונה אביו לאב בית הדין בעיר זרזיס, ולכלפון הצעיר הוצע לשמש שוחט בעיר. הוא למד את דיני השחיטה במהירות ושימש שוחט, אך עקב תנאי העבודה הקשים חלה בקדחת וראייתו נפגעה.

בזרזיס למד תורה מאביו ובהמשך למד גם מרבי יוסף ברבי שהיה לימים רבה הראשי של תוניסיה. בגיל 21 נישא לבת דודו מסיעדה ונולדו להם שבעה ילדים. כבר בגיל 25 הוזמן לשמש דיין בג'רבה, אך הוא דחה את ההצעה משום שרצה להחמיר על עצמו כדעת רמב"ם שלא ליהנות מכספי הציבור ולא להתפרנס מלימוד תורה. הוצע לו גם לשמש ברבנות בקהילות מוכנין ובג'ה תמורת שכר רב, אך רבי כלפון התמיד בסירובו. כשנפטר הרב משה זקן מאזוז שהיה רבה של ג'רבה התעצמו הלחצים על רבי כלפון למלא את מקומו ולבסוף ב-1917 הסכים להתמנות לדיין בתנאי שיחשיבו אותו לשלישי בהרכב. אך למרות ההגדרה הרשמית הוא הפך עד מהרה לדמות המרכזית בהרכב ומונה לאב בית הדין.

סיפורים רבים מתארים את האופן שבו הנהיג את קהילתו, והם מלמדים על ההחמרה הגדולה שנטל על עצמו בעניינים חברתיים. פעם אחת הבחינו מקורביו שהתחיל לקנות בחנויות של ערבים בשוק במקום אצל עמיתיהם היהודים. כששאלו אותו לפשר התנהגותו החדשה התברר כי הוא הבחין שהיהודים עשו לו הנחות מפאת מעמדו והוא ביקש להימנע מכך, ואף החזיר למוכרים את ההפרשים.

סיפור אחר התרחש בימי מלחמת העולם השנייה. רבי כלפון הקפיד לאכול בפסח רק מצה שמורה. לשם כך הוא נהג לקנות בכסף מלא שק קמח מחיטה שנשמרה מפני רטיבות מרגע הקציר. בזמן מלחמת העולם השנייה הונהג באי קיצוב חריף של מזון ולא היה בידו להשיג קמח למצה שמורה. לקראת פסח פנה אל רבי כלפון לסוחר מזון, והלה הבטיח לו כי ישיג עבורו את הקמח. הרב שאל אותו אם יוכל להשיג קמח כזה עבור כל בני הקהילה שירצו בכך, והסוחר השיב שהדבר בלתי אפשרי. בתגובה הודיע רבי כלפון כי אם אי אפשר לדאוג למצה שמורה עבור כל מי שחפץ בקהילה, גם הוא יאכל באותה שנה מצה רגילה.

הנהגתו של רבי כלפון הטביעה חותם בג'רבה. הוא שינה את שיטת הלימוד לתלמידים המתקדמים שמהם הוכשרו רבנים באי, ומהפכה לימודית זו שהשפיעה רבות על ג'רבה ועל תוניסיה כולה. עד אז עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד מעמיק של התלמוד על דרך העיון וההמשגה המכונה 'העיון התוניסאי', וניסחו את העקרונות המשפטיים והערכיים שעלו מהסוגיה התלמודית. רבי כלפון דחף ללימוד נרחב של פסיקת הלכה המכונה לימוד 'אליבא דהלכתא' – לימוד התלמוד מתוך כוונה לגזור ממנו השלכות הלכתיות.

רבי כלפון לימד את הכללים לפסיקת ההלכה באופן שיטתי ויסודי, ובדרך מקורית שחיברה בין לימוד לבין שותפות במעשה ההנהגה והעבירה לתלמידיו את האחריות. בכל שבת הוא הציג בעיה הלכתית חדשה, ותלמידיו עמלו עליה במהלך השבוע ואף כתבו תשובה הלכתית. בשבת הבאה דנו התלמידים בסוגיה בחבורה, והרב בחן את התשובות שכתבו. הוא העלה באופן הדרגתי את מורכבות השאלות וצמצם את המידע שמסר לתלמידיו מראש, במטרה שיפתחו את היכולת לברר את השאלה מכל צדדיה ולהכריע נכון. דרכו אכן צלחה והוא העמיד שדרה של פוסקים חשובים, ובראשם הרב רחמים חי חויתה הכהן שהמשיך ללמד את תלמידיו באותה שיטה. לנוכח הפריחה התורנית באי, ולנוכח המשבר הרוחני העמוק בקרב היהודים בתוניסיה, נטלה ג'רבה את הבכורה והפכה לגורם רב השפעה במרחב.

קהילת ג'רבה נודעה בהקפדתה על ההלכה, ואדיקות זו עמדה גם בפני האתגרים שזימנה התקופה המודרנית, כולל ניסיונות של משכילים מצרפת להנחיל את ההשכלה האירופית ליהודים בעולם כולו באמצעות רשת החינוך אליאנס – כל ישראל חברים, ובקיצור כי"ח. במהלך המאה ה-19 הוקמו ברחבי תוניסיה בתי ספר של כי"ח לבנים ולבנות, ומספר התלמידים בהם גדל בהתמדה, אולם החינוך המודרני הוביל להתרחקות מהמסורת. רבנים חשובים בתוניסיה, ובהם גם רבה הראשי הרב ישראל זיתון, תמכו בכי"ח, אך רבני ג'רבה, ובראשם רבי כלפון, שמרו באדיקות על החינוך התורני המסורתי והתנגדו לניסיונות להקים בית ספר של כי"ח באי. גם כאשר הרב הראשי של תוניסיה פנה אל רבי כלפון ועודד אותו לתמוך בכי"ח רבי כלפון השיב בשלילה. בית הספר הוקם לבסוף, אך מרבית התושבים נשמעו לאיסור הרבני ומספר התלמידים בבית הספר היה קטן.

התנגדותו של רבי כלפון לבתי הספר של כי"ח שלימדו בצרפתית לא נבעה מהתנגדות לחידושים באשר הם. יחסו לתנועה הציונית שהחלה להתעורר בתקופתו היה אוהד למדי והוא אימץ בהתלהבות את הציונות. בספרו 'מטה משה' הוא תיאר את הרצל בלשון נמלצת:

החלה רוח ה' לפעם בלב איש גיבור חיל ורב פעלים מאחינו בית ישראל הרצל שמו … והיה רם המעלה, בעל המידות נשגבות, וייתן אל לבבו להטיב לעם ישראל ('מסורת בעידן המודרני – חכמים ספרדים בדורות האחרונים' בעריכת יצחק שוראקי, עמ' 125).

ב-1919 היה ממקימי התנועה הציונית 'עטרת ציון' שעמדה בקשר עם מוסדות התנועה הציונית, ועיתונים עבריים כמו 'הלבנון', 'המגיד', 'הצפירה' ו'חבצלת' נקראו באי. לאחר ועידת סן רמו שבה אושררה הצהרת בלפור על ידי חבר הלאומים ב-1920 נשא דרשה וקבע שמדובר באתחלתא דגאולה, תחילתה של הגאולה:

ומעתה אין ספק כי זהו ראשית והתחלת הגאולה, וראוי לכל איש ישראלי לתת אלפי תודות לו ברוך הוא על הגאולה ועל התשועה, כי פקד ה' את עמו והוציאנו משעבוד לגאולה ('מטה משה', עמ' מח).

רבי כלפון עודד עלייה לארץ ואף דאג לתמיכת הקהילה במבקשים לעלות, קרא לקניית קרקעות בארץ ופעל לתחיית השפה העברית. לימים, עם הקמת המדינה, התקין כי בג'רבה יחגגו את יום העצמאות במשך שלושה ימים. תלמידו וממשיך דרכו, הרב רחמים חי חויתה הכהן, לא הסכים עם רבו בעניין זה ונודע בהתנגדותו לציונות. רבי כלפון תמך בציונות על אף שהיה מודע לכך שפעיליה המרכזים לא היו שומרי מצוות. למרות שהוא עצמו התנגד להכנסת לימודי חול לתכנית הלימודים ולמודרניזציה שביקשה תנועת כי"ח להנהיג, הרי שחשיבות בניין הארץ הייתה כה מלהיבה בעיניו עד שהתגברה על חיסרון זה:

בימינו אלה רבים מאחינו בית ישראל, אף כי לא גדלו על ברכי היהדות, התורה והמצווה, וכתינוק הנשבה בין הגוים הם נדונים. על כל פנים, התעורר בלבבם רגש לאומי לאהבת קיום האומה הישראלית והתמדתה להיותה אומה נבדלת מן האומות אשר בתבל ('גאולת משה', בתוך 'זכות משה', עמ' 39-40).