החידה הפרסית – יחסי ישראל איראן

עד לפני כחמישים שנה ישראלים עדיין התגוררו ועבדו באיראן. איך הגענו למלחמה ישירה וגלויה בין הצדדים, ומה יש לאיראנים נגדנו? יסודות הזהות של איראן המודרנית עשויים לספק הסברים

המהפכה האסלאמית שהתחוללה ב-1979 הייתה נקודת מפנה בתולדות איראן החדשה, ותוצאותיה התבטאו הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ. איראן הפכה מידידתה של ישראל לאויבתה. למרות שמאז המהפכה ניצבה איראן במרכז ההתעניינות הבינלאומית, היא נותרה במידה רבה בגדר חידה, בשל הרבדים ההיסטוריים הרבים המרכיבים את זהותה, הבאים לידי ביטוי במגמות אידאולוגיות ופוליטיות מגוונות.

 

במשולש הזהויות

המורשת של איראן החדשה מושתתת על שלושה נדבכים עיקריים. הראשון אימפריאלי, מלוכני ופרסי; השני אסלאמי שיעי; והשלישי – שנוצר במאתיים השנים האחרונות – מודרני ומערבי. הניסיונות לוותר באיראן המודרנית על אחד מהנדבכים הקודמים לא צלח. מוחמד רזא שאה פהלווי, ששלט מ-1941, ניסה למזער את מעמד הדת, להעצים את תרומת הציוויליזציה הפרסית, לטפח קשרים עם המערב ולהתבסס על המדע והטכנולוגיה שמקורם במערב. לעומתו, אייתוללה רוח-אללה חומייני – שעלה לשלטון ב-1979, במהפכה שהדיחה את השאה – התמקד בתרבות האסלאם ופעל לנשל את המורשת הפרסית ממעמדה, להתרחק מתרבות המערב ולטפח משטמה כלפיה. המלוכה הפהלווית לא הצליחה להקהות את מורשת האימאם חוסיין הנערץ על השיעים, והרפובליקה האסלאמית לא הצליחה לנתק את החברה ממורשת המלך כורש, אבי האימפריה הפרסית, וגם לא להתעלם מהשפעתה של תרבות המערב.

בשני הנדבכים הראשונים מעוגנת תחושת הייחודיות והעליונות של איראן ביחס לשכנותיה, ושאיפתה להפוך לכוח מרכזי באזור. השיעים ראו את עצמם מראשיתם כאליטה של האסלאם, וחשו כי על אף שדגלו בתורה הנכונה מעמד הבכורה נגזל מהם על ידי יריביהם הסונים. המהפכה האסלאמית נראתה כהזדמנות להחזיר עטרה ליושנה.

תפיסת העולם המהפכנית האסלאמית חוצה גדרים לאומיים ונושאת מסר למדוכאים עלי אדמות בעולם כולו. בראשית המאה העשרים הטיף עבד אל-רחמן אל-כַּוַאכִּבִּי להציב את הערבים כמנהיגי האסלאם, כפי שהיה בימי מוחמד, ולהאדיר את המרכז במֶכָּה, היא אֻם אל-קֻרַא – מילולית אם הכפרים – כמרכז הגנה מפני המערב. המהפכה האסלאמית שאלה את תפיסתו של אל-כואכבי, אך הפנתה אותה לאיראן במקום לערבים. התפיסה שלפיה איראן היא מצודת האסלאם נמצאת כבר בדברי חומייני, והיא התעצמה בשנות התשעים. ככזו, איראן מחויבת להגן על האומה – מונח שבערבית מתייחס לכלל המאמינים באסלאם – ומנגד, על המוסלמים בעולם כולו להיחלץ להגנתה אם תעמוד בפני סכנה קיומית, משום שנפילתה היא בבחינת נפילתו של האסלאם.

היומרה לעליונות איראנית מקבלת חיזוק גם מהמורשת של האימפריה הפרסית בגדולתה, שהייתה האימפריה העולמית הראשונה. איראן הייתה מרכזה של ציוויליזציה מפוארת, ושטחיה מכונים איראן זמין – אדמת איראן. האיראנים מתגאים בהישגים התרבותיים והמדעיים של הפרסים, ובכך שפרס שמרה על זהותה התרבותית למרות פלישות חוזרות ונשנות – כולל הכיבוש הערבי. הדגשת תפארתה של האימפריה הפרסית מזינה תחושה של עליונות היסטורית המציבה את איראן במרכז היקום.

בחיפושיה אחר דרך להתמודד עם אתגר המודרניות המערבית היטלטלה איראן במאתיים השנים האחרונות בין ניתוק מהמערב והסתגרות מפניו לבין חיקויו, והגיעה לבסוף לדחייתו המוחלטת. למרות זאת, גם לאחר המהפכה ספק אם אפשר להעלים את התרבות המערבית מאיראן. במישור הבינלאומי איראן שואפת להיות מדינה ככל המדינות, ועל כן היא אינה יכולה להימנע מקיומם של עקרונות מערביים כמו לאומיות, חוקה ופרלמנט, ומדפוסי החינוך והטכנולוגיה של המערב המודרני. קשה אפוא להתעלם משלושת הנדבכים – לאומיות, אסלאם ומערב – אך השפעתו היחסית של כל אחד מהם משתנה בהתאם לתפיסתם של בעלי השררה באותה עת.

 

אסלאמית או לאומית

המהפכה האסלאמית פרצה ב-1979 בעקבות התקוממות עממית נגד שלטון היחיד של השאה. בין המתקוממים היו אסלאמיסטים וקומוניסטים שהתנגדו לתרבות המערב שהשתית השאה במדינה, ואחרים ששאפו לשלטון דמוקרטי וליברלי יותר. בסופו של דבר השתלטו האסלאמיסטים על איראן, ואייתוללה רוח-אללה חומייני הפך למנהיג העליון של המדינה. על פי החוקה החדשה המנהיג העליון צריך להיות חכם הדת הבולט בשיעה והנאמן ביותר לדת – אַעלַם ואַצדַק – בניגוד לראשי המדינה בעבר שלא היו בעצמם אנשי דת. בעקבות המהפכה זוהתה תורתו של חומייני במידה רבה עם האסלאם, על אף שבאסלאם יש מצע נרחב של דעות שזכו במרוצת הדורות לפרשנויות שונות. ראשי המהפכה הציגו את הגותו כפרשנות בלעדית ומחייבת כפי שהם פירשו אותה, למרות שלא ביטאה את השקפת הזרם המרכזי בהגות האסלאמית בדורות האחרונים, וגם לא את עמדות העולמא – חכמי הדת – ערב המהפכה. חומייני עצמו שינה את עמדותיו במהלך המהפכה, והפך על פיהן רבות מתפיסות היסוד שהיו מקובלות אז בשיעה.

מרגע שאחזו המהפכנים ברסן השלטון וביקשו להגשים את רעיונותיהם המהפכניים הם נאלצו – כמו מהפכנים אחרים בהיסטוריה – להתאים את האידאולוגיה שלהם לתנאי המציאות המשתנים, ולצרכים הנדרשים לקיומה של מדינה. למעט יוצאים מן הכלל, כאשר האידאולוגיה התנגשה עם האינטרסים של המדינה, יד האינטרסים הייתה על העליונה. ב-1988 פסק חומייני כי יש לממשלה סמכות להרוס מסגד או להשעות את קיומה של מצוות יסוד באסלאם אם האינטרס של האומה המוסלמית – מצְלַחה – מחייב זאת. השאלה מי קובע אם מדובר באינטרס של האסלאם, של המשטר האסלאמי או של המנהיג העליון נשארה עמומה. גם בשאלה באיזו מידה ובאילו נסיבות ראוי לחרוג מהאידאולוגיה נתגלעו מחלוקות בקרב מנהיגי המהפכה. בסוגיות יסוד כמו דת ומדינה, אידאלים ואינטרסים לאומיים, בדלנות וגלובליזציה והקשרים בין איראן למערב לא הייתה תמימות דעים.

על אף ששיקולים לאומיים היו מזוהים עם עמדתו של השאה וזרים לעקרונותיו של חומייני, בפועל התנהלה מדיניותו של חומייני בדרך כלל על פי שיקולים לאומיים. כשעלתה בראשית המהפכה הצעה לשנות את שמו של המפרץ הפרסי – שהערבים מכנים אותו ערבי – למפרץ המוסלמי, התנגד חומייני לשינוי ודבק במינוח הלאומי. למרות השוויון העקרוני בין קבוצות אתניות שונות במדינה ובין סונים לשיעים, נקבע בחוקת המהפכה כי רק שיעי ממוצא איראני יכול לכהן כנשיא. כך למשל בבחירות הראשונות לנשיאות התברר כי ג'לאל אל-דין פרסי, שהיה מועמד מוביל, הוא ממוצא אפגני, ומועמדותו נפסלה.

למרות האידאל האסלאמי היו לאיראן קשרים הדוקים עם סוריה שנשלטה על ידי מפלגת הבעת' החילונית בראשות חאפז אל-אסד, אך עם עיראק, שאף בה שלטה מפלגת הבעת', נלחמה איראן בעקבות סכסוך גבולות ובטענה שדתה הסונית היא אנטי אסלאמית. שיקולים פוליטיים ולאומיים הנחו את המשטר האיראני גם בתמיכתו בארמניה הנוצרית במלחמתה נגד אזרבייג'ן המוסלמית השיעית. עקרונות המהפכה חייבו עמידה לצד עמים שחוו שלטון דיכוי, אך למרות זאת נחלצה איראן להציל את משטרו של בשאר אל-אסד בעת ההתקוממות העממית בסוריה באביב הערבי ובמתקפה של דאעש, אולם ב-2024 נרתעה מלעמוד לצדו.

 

 

עדיין במחלוקת

על קביעת המדיניות ניטש מאבק עז בין זרמים בעלי גישות מנוגדות במחנה המהפכני, ובעיקר בין שמרנים אידאולוגים קיצונים הדבקים בדוגמה המהפכנית לפרגמטים ולרפורמיסטים המשלבים השפעות לאומיות ומערביות וזוכים לתמיכה גוברת בציבור הרחב. הראשונים חוסים מאז 1989 בצלו של המנהיג העליון האייתוללה סייד עלי חוסייני חמינאי, העומד בראש המחנה ושולט בשלוש רשויות השלטון. הוא נתמך על ידי גופים מהפכניים כמו משמרות המהפכה וקרנות עתירות הון השולטות במוסדות חברתיים כלכליים, ובהן קרן המדוכאים וקרן השהידים.

בעוד שחומיני נחשב למנהיגה של מהפכה עממית וסמכותו הייתה מקובלת על ציבור נרחב, הרי שלחמינאי ולשותפיו היו לאורך השנים מתנגדים רבים. כדי לשלוט הם הציגו את עצמם כמפרשים הבלעדיים של האסלאם, ריכזו בידיהם את כל מוקדי הכוח ולא בחלו בדיכוי מתנגדיהם באלימות בשם א-ללה. למרות זאת, הם לא הצליחו להוכיח כי דרכם תביא מזור לחוליי החברה ולרווחתה.

היד הקשה באה לידי ביטוי בדיכוי המהומות ההמוניות התכופות שהתעצמו לאורך השנים. מחאות התעוררו כבר בראשית המהפכה, וב-1999 פרצה מחאת הסטודנטים. ב-2009, בעקבות ניצחונו כביכול של מחמוד אחמדינג'אד בבחירות, פרצה המהפכה הירוקה. בשנים 2017-2019 היו מחאות על רקע חברתי כלכלי, וב-2020 פרצה מחאה בשל התכחשות הממשלה לכך שיירטה מטוס נוסעים אוקראיני ובשל מחדלים בטיפול במגפת הקורונה. המחאות ביטאו ביקורת על המשטר בשני התחומים העיקריים העומדים בבסיס המהפכות הגדולות בהיסטוריה המודרנית – צדק חברתי וצדק פוליטי – לחם וחירות. תנועת המחאה ב-2022 ביטאה זאת בכותרת: נשים, חיים, חופש.

למרות היומרה המהפכנית של המשטר אין כיום יותר חופש מאשר היה בימי השאה. אז נחשבה ביקורת על המשטר לפשע, כיום היא נחשבת לחטא. כששאלתי עמית איראני על חופש הביטוי באיראן, הוא ענה בסרקזם: "יש לנו חופש ביטוי, אבל אין חופש לאחר הביטוי". גם התקווה לצדק חברתי נגוזה. שכבת העשירים התחלפה באליטה חדשה, אך הפערים לא הצטמצמו.

מאז המהפכה ניכרת בציבור התרחקות מהדת, וההסתייגות של העם מהמשטר גדלה, כפי שניכר מאחוזי ההשתתפות הנמוכים בבחירות. התגבשות הציר הסוני ושיתוף הפעולה שלו עם המערב החריפו את העימותים הפנימיים ואת הביקורת. ב-2021 אמר אחמדינג'אד כי איראן האסלאמית מאופיינת בחוסר צדק, וכי זו לא דת א-ללה אלא דת השטן. נשיא איראן הנוכחי, מסעוד פזשכיאן, הביע בחודשים האחרונים חשש כי הקשיים הכלכליים יובילו להתמוטטות המשטר. כיום ההתנגדות לשלטון בשיאה, בעת שחמינאי – המכהן בתפקיד המנהיג העליון כבר 36 שנה – בן 85 ומצב בריאותו לא יציב.

 

ידידות מופלאה

איראן לא גובלת בישראל, עד לאחרונה הן לא נלחמו זו בזו ישירות, ואין להן תביעות טריטוריאליות זו מזו. עבור ישראל, שעם הקמתה חיפשה הכרה במרחב המוסלמי, הייתה איראן בעלת ברית אידאלית. מדינה מוסלמית שיעית ופרסית, באזור שרוב תושביו הם ערבים סונים, ויש לה היסטוריה של עוינות עם שכנותיה המוסלמיות. איראן גם זכורה לטוב במורשת היהודית בזכות האישור שהעניק המלך כורש ליהודים לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש. מיקומה האסטרטגי, גודלה, אוצרות הנפט והגז שלה ופוטנציאל כלכלי רב מעניקים לה חשיבות נוספת.

חזונו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון היה ברית עם מדינות הפריפריה. בשל המתיחות בין ישראל לשכנותיה הקרובות הוא האמין כי עליה להתיידד עם מדינות מרוחקות יותר, בעיקר איראן וטורקיה, ועם בני המיעוטים באזור, כמו המרונים בלבנון והכורדים בעיראק.

איראן חשה מאוימת מהמדינות המוסלמיות במזרח התיכון – ובהן מצרים, סוריה ועיראק – שהאידאולוגיה הלאומית הערבית שלהן הציבה בפניה אתגרים רציניים, ולכן הייתה המדינה המוסלמית השנייה, אחרי טורקיה, שהכירה דה פקטו בישראל ב-1950. אף שהיחסים בין המדינות לא היו רשמיים, הם התפתחו – בעיקר בשנות השבעים – למה שבכיר איראני כינה ב-1976 יחסי אהבה ללא חוזה נישואין. השאה העריך את כוחה של יהדות העולם, ובחתירתו לקשרים עם המערב הוא ראה בישראל בעלת ברית רצויה. הוא הוקסם מעוצמתה ומהצלחתה של ישראל, בעיקר בתחומי הצבא, הטכנולוגיה, המדע, החקלאות והרפואה, וראה בה דגם ראוי של מדינה המושתתת על דת אך מאופיינת כמדינה חילונית ומודרנית. 

העוינות בין ישראל למדינות ערב הולידה אינטרסים משותפים, ובהם התמיכה בכורדים בעיראק והתנגדות למצרים, והשאה גם קיווה כי ישראל תמשוך אליה את העוינות הערבית שהייתה מנת חלקם של האיראנים.

ב-1963 יזם השאה רפורמה חברתית כלכלית שכונתה המהפכה הלבנה, ומאז התהדקו הקשרים בין איראן לישראל, וחברות ישראליות שונות – ובהן סולל בונה, תכנון המים לישראל וכור – פעלו באיראן, וגם שיתוף הפעולה הצבאי התהדק. בשנים 1975-1977 שהיתי באיראן לצורך מחקר, וגיליתי קהילה יהודית עשירה, גאה ובוטחת, לא מעט בזכות עוצמתה של ישראל. הייתה באיראן גם קהילה ישראלית שחבריה היו אנשי עסקים, דיפלומטים ועובדי חברות כלכליות. ילדיהם למדו בבית ספר ישראלי, אחד משניים בלבד שפעלו אז מחוץ לישראל. אל על קיימה טיסות ישירות יומיות לטהרן, אבל הנחיתות וההמראות לא הוצגו באופן פומבי, ועל רכב השגרירות לא הונפו דגלים ולא היה לו מספר דיפלומטי. יהודים איראנים התייחסו אז בבדיחות לשושלת המלוכנית שהיטיבה עם היהודים, ואמרו כי השם פהלווי נגזר מהמלים פאפא לוי – אבא לוי.

 

 

פלשתינים בשם האסלאם

תור הזהב של איראן וישראל הסתיים באבחה אחת עם המהפכה האסלאמית. קשריה של ישראל עם איראן ועם ארצות הברית בתקופת השאה הפכו אותה סמל למדיניותו של השלטון השנוא, ולפעילות בשירות האימפריאליזם האמריקאי. שלילת קיומה של ישראל הפכה לאחד מעיקרי התורה המהפכנית.

איראן ראתה את עצמה כנושאת הדגל של המאבק האסלאמי, והרחבת השפעתה באזור נועדה גם לחזק את יומרתה להנהגת האסלאם. חומייני הבין כי הדרך להנהגת העולם המוסלמי עוברת בירושלים, בשל חשיבותו הסמלית של מסגד אל-אקצא, והציב את העניין הפלשתיני כולו בראש מעייניו. כבר ב-1979 הוא קבע את יום השישי האחרון של צום הרמדאן כיום ירושלים, ומאז נערכות בו עצרות עַם שבהן מטיפים נגד ישראל.

על פי תפיסת המהפכנים האיראנים היהדות אינה לאום אלא דת, ולכן היהודים אינם זכאים למדינה משלהם, ודאי לא במזרח התיכון, על אדמות המקודשות לאסלאם ועל חשבון זכויות העם הפלשתיני. לשיטתם פלשתין לא הייתה מעולם מולדת לאומית של היהודים, ונוכחותם בה הייתה קצרה בהשוואה למוסלמים. מנקודת מבט איראנית הפכה המלחמה בישראל לקרב בין כוחות מקוטבים – צדק (חַק) וכזב (באטֵל) – ולא תיתכן ביניהם פשרה דומה לזו שמדינות ערביות סוניות מבקשות להגיע אליה. האסלאם – המאוחר בין שלוש הדתות המונותאיסטיות – אמור להיות הכוח המוביל בעולם, אך בפועל, למרות יומרתה של איראן, ועל אף עושר הנפט שלה, כלכלתה חלשה בהשוואה למערב. במקום שהיהודים יהיו מיעוט נסבל, בני חסות תחת שלטון האסלאם, מוסלמים רבים חיים כיום תחת שלטון יהודי. מציאות זו היא בעיני המהפכנים האיראנים עיוות היסטורי שיש לתקן.

בעשור הראשון של המהפכה הייתה איראן טרודה במלחמה בעיראק, ואחר כך התמקדה בשיקום המדינה ונקטה מדיניות פרגמטית יותר. במהלך המלחמה, בשנים 1985-1986, היא אפילו רכשה דרך ישראל נשק וחלפים מתוצרת ארצות הברית, במה שנודע לימים כפרשת איראן קונטרס. במקביל לשיתוף הפעולה החשאי נמשכו ההצהרות המתלהמות, ואיראן פעלה נגד האינטרסים של ישראל בכל מקום שיכלה. חמינאי היה עקבי בהטפתו לחיסולה של ישראל, והציע לפתור את הבעיה בדרכי נועם כביכול. הוא קרא לערוך משאל עם שבו תושבי פלשתין בני כל הדתות שגרו בה בתקופת המנדט יחליטו על גורלה, בהנחה שהרוב יהיו בעד הקמתה של מדינה פלשתינית. בפרסית מכונה גישה זו חניקה באמצעות צמר גפן.

מוחמד חאתמי נבחר לנשיא איראן ב-1997, בסוף העשור שהחל בהתפרקות ברית המועצות ובהסכם אוסלו, וסימן את התרחבות מחנה הרפורמה ואת התחזקות הפרגמטיזם. חאתמי העלה על נס את הדיאלוג בין תרבויות, וקרא להשתלב במציאות הפוליטית בעולם על פי עקרון המַצְלַחה, ובכירים בממשלתו הביעו לעתים דעות מתונות יותר ביחס לישראל. שר הפנים עבדאללה נורי אמר כי אם ערפאת מנהל משא ומתן עם ישראל הרי שלאיראן אין זכות לכפות על הפלשתינים את עמדותיה, ועליה להשלים עם המציאות ולא להיות – בהתאם לאמרה הפרסית – קערה החמה יותר מהמרק. בפועל, המפתח לשינוי לא היה בידי חאתמי אלא בידי המנהיג העליון חמינאי.

מאז חאתמי נבחרו שני נשיאים פרגמטים נוספים. חסן רוחאני כיהן בשנים 2013-2021 ובזמנו נחתם הסכם הגרעין, וב-2024 נבחר הנשיא הנוכחי מסעוד פזשכיאן התומך בחידוש הסכם הגרעין. הנשיאים אחראים לניהול המדינה, ולכן הם נוטים לגישות פרגמטיות, אך הכוח נמצא כאמור בידיהם של חכמי הדת שאינם נושאים בתפקידים ביצועיים. מֵהְדי באזרגאן, ראש הממשלה הראשון של המשטר האסלאמי, הטיב להגדיר מצב זה באומרו: חומייני הפקיד בידי סכין ללא להב.

 

מעצמה בחרדה

בעקבות האביב הערבי שפרץ במזרח התיכון בסוף 2010 נחלשו מדינות הלאום שהיו כפופות לשליטים רבי עוצמה, ובהן מצרים וסוריה. לעומתן בלטה איראן ביציבותה, והיא ניצלה את חולשת יריבותיה לקידום שאיפותיה באזור.

את הקרקע לעליית מעמדה של איראן הכשירה במידה רבה דווקא ארצות הברית שכונתה השטן הגדול כשנלחמה באויבותיה של איראן. ב-1991 פלשה קואליציה מערבית בהנהגת ארצות הברית לעיראק שבראשה עמד סדאם חוסיין ושברה את כוחה הצבאי. ב-2002 מיגרה קואליציה דומה את הטאליבן שאיים על איראן מאפגניסטן שבמזרח, וב-2003 חזרה ארצות הברית לעיראק ומיגרה את משטר הבעת'. המתנה הנכבדה ביותר הייתה חתימת המעצמות ובראשן ארצות הברית על הסכם הגרעין ב-2015. 

מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה ב-2011 כחלק מהאביב הערבי איימה על משטרו של הנשיא בשאר אל-אסד, בן טיפוחיו של המשטר האיראני, וב-2014 הציב ארגון דאעש אתגר אידאולוגי בפני האסלאם השיעי כולו ואתגר אסטרטגי בפני איראן. מהאתגר הראשון נחלצה איראן בעזרת רוסיה וטורקיה, ומהשני בעזרת ארצות הברית ורוסיה, והצליחה למצב את עצמה כבת ברית מחוזרת נגד אסלאמיסטים סונים במזרח התיכון. מי שנחשבה בעיני המערב עד אז לחלק מהבעיה האזורית, שדרגה את עצמה למעמד של חלק מהפתרון.

במקביל לביטחון שאיראן מקרינה, ניכרים בה גם חוסר ביטחון וחשש מתמיד מפני קשר שיירקם נגדה. במאות הקודמות הוטל האשם על בריטניה, ומאז המהפכה הופנה האשם כלפי ארצות הברית וישראל. בעיני האיראנים גם דאעש מייצג מזימה אמריקאית וישראלית נגד איראן והשיעה, ולדעתם שתי המדינות זוממות לנצל את דאעש כדי למוטט את המשטר האיראני. האיום גבר בשל העיצומים שהטילו במשך השנים ארצות הברית ואירופה על איראן, ובשל יציאת ארצות הברית מהסכם הגרעין ב-2018 והחתימה על הסכמי אברהם ב-2020.

שילוב של תחושות קרבנות ועוצמה, והתגבשות היומרה להפוך למדינה מרכזית באזור, תרמו לגיבוש אסטרטגיה שנועדה להרחיק את האיום מגבולות איראן כאמצעי לביצור ביטחונה הלאומי, ולעצירת דאעש בסוריה כדי שלא יהיה צורך להילחם בו ברחובות טהרן. לפי תפיסה זו עיראק, לבנון, סוריה, עזה ותימן הן העומק האסטרטגי של איראן. במקביל, וממניעים דומים, פיתחה איראן את תכנית הגרעין.

צעדים ראשונים להרחבת השפעתה של איראן באזור ניכרו כבר עם הקמת המשטר, כחלק מהמאמצים לייצא את המהפכה. התהליך התרחב, השתכלל והפך למדיניות סדורה בעקבות נפילת משטר הבעת' בעיראק ב-2003, והתעצם עוד יותר עם האביב הערבי ועם האתגר שהציב דאעש. ב-2024 היו בחזית ההתנגדות של איראן תריסר מיליציות גדולות בחמש מדינות – לבנון, עיראק, סוריה, תימן ובחריין – וכוחות נוספים בקרב הפלשתינים, בעיקר בעזה. ההתקדמות בתכנית הגרעין, העצמת כוחה של איראן באזור, ביסוס המליציות ובניית עוצמה צבאית טכנולוגית הגבירו את הביטחון העצמי של המשטר והחריפו את הרטוריקה נגד ישראל. לאחר הצהרתו של חמינאי בסתיו 2015 כי ישראל לא תתקיים בעוד 25 שנה, הוצב בכיכר פלשתין בטהרן שעון דיגיטלי המונה את הימים עד להשמדתה, על אף שחמינאי הבהיר כי המטרה אינה חיסול היהודים אלא רק קץ למשטר הציוני.

במלחמה שעדיין לא הסתיימה ספג העומק האסטרטגי שבנתה איראן מכה קשה ונחלש מאוד. באיראן, הסובלת מקשיים כלכליים המכבידים על האזרחים, מתרבה הביקורת על ההשקעה הצבאית הגדולה שבאה על חשבון רווחת האזרחים, מה גם שחלק גדול ממנה ירד לטמיון.