בעידן הנאורות הטיפו רבים בגרמניה לקבלת השונה ולשיפוט תבוני שלו על פי מעשיו, אולם מעטים יישמו בפועל רעיונות אלה כפי שעשה המחזאי גוטהולד אפרים לסינג. ידידותו הקרובה עם מלומדים יהודים מעידה על כך שהיה נאה דורש ונאה מקיים, והקרבה המיוחדת בינו לבין משה מנדלסון לא הסתיימה אפילו לאחר מותם

ביום שישי, כ"ט בטבת תקמ"ו (30.12.1785), שקד משה מנדלסון – הפילוסוף היהודי בעל השם העולמי מברלין שזכה לכינוי המכובד 'סוקרטס הגרמני' – על כתיבת משפטי הסיום של חיבורו האחרון. אך יצאה השבת והוא מיהר אל הרחוב הברלינאי, מותיר אחריו כהד חסר מענה את קריאותיה של פרומט אשתו שניסתה להפציר בו כי לכל הפחות ילבש מעיל. בקוצר רוח הוא עשה את דרכו אל המוציא לאור כריסטיאן פרידריך ווס כשבידיו כתב היד הגמור של חיבורו 'אל הידידים של לסינג'.

מנדלסון ראה עצמו כאחד מידידיו הקרובים ביותר של לסינג וחש כי הוא חב לו את התקבלותו לחברת הנאורים הגרמנים. עתה, שנים אחדות לאחר מותו של לסינג, נזעק להשיב ללסינג ולו מעט ממה שהיה חייב לו, ולצאת להגנתו מפני הוגים שביקשו להכתים את שמו. הליכה בהולה זו בצינת הלילה קשרה שוב, בפעם האחרונה, את גורלותיהם של שני האישים הללו זה בזה.

 

דת התבונה

גוטהולד אפרים לסינג נולד ב-1729 בקמנץ שבסקסוניה ליוהן גוטפריד לסינג, כומר פרוטסטנטי ומחברם של ספרים תאולוגיים, וליוסטינה סאלומה פלר. כילד למד במייסן, באחד מבתי הספר המפורסמים ביותר בסקסוניה, וב-1746 החל ללמוד תאולוגיה, פילוסופיה ופילולוגיה ובהמשך רפואה באוניברסיטת לייפציג. אך מאז ומתמיד נמשך לסינג דווקא לספרות, לשירה ולתאטרון. לכן החליט ב-1748 להתמסר לעבודה ספרותית ועבר לברלין, שם כתב מאמרי ביקורת אחדים בנושאים ספרותיים וחיבר את מחזותיו הראשונים. הוא עזב את ברלין לתקופה קצרה לצורך השלמת לימודיו באוניברסיטת ויטנברג, וב-1752 שב לברלין והתיידד עם אנשי רוח בולטים שחיו בה.

לסינג הפך לאחת הדמויות החשובות בקרב אנשי הנאורות הגרמנית באותן שנים. הוא דגל בחשיבה רציונלית והתנגד לקבלתן של דוגמות דתיות מבלי להעביר אותן תחת שבט הביקורת השכלית. כרבים מבין הנאורים הגרמנים הוא האמין בדת הטבעית – זו שהסיקה מכוח ההתבוננות הטבעית בעולם את קיומו של הא-ל, את עקרון ההשגחה ואת הישארות הנפש – ומתח ביקורת על הממסד הכנסייתי. בשל כך נכנס לסינג לא פעם לפולמוסים קשים עם אנשי כנסייה.

כחלק מהשקפותיו הנאורות דגל לסינג גם בסובלנות דתית, וזו פתחה פתח לרקימת קשרי רעות עם אנשים בני דתות אחרות, ובכללם יהודים, על בסיס קבלה משותפת של עקרונות התבונה. רבים מאנשי הנאורות אמנם הזדהו כלפי חוץ עם רעיון הסובלנות הדתית, אך לא טרחו לממשו בחייהם, ואילו לסינג היה מהנאורים המעטים אשר פיהם ולבם היו שווים והם התנערו מהדעות הקדומות שדבקו ביהודים. ואכן, אחדים מחבריו הטובים היו יהודים. אחד מהם היה ד"ר אהרן גומפרץ, בן לאחת המשפחות המיוחסות והעשירות בברלין, מבוגר מלסינג בשנים אחדות ותאב ידע. הישגו האינטלקטואלי הגדול היה קבלת תואר אקדמי לרפואה, אך העיסוק הרפואי לא עניין אותו והוא הוסיף לטעום בהתלהבות רבה מתחומי ידע רבים וביקש את קרבתם של אינטלקטואלים נוצרים.

גומפרץ הוא גם זה שהכיר ללסינג בראשית 1753 את מי שהפך לידידו היהודי הקרוב ביותר – משה מנדלסון. גומפרץ, ששימש עבור מנדלסון עם הגיעו לברלין מעין מורה דרך אל עולם הנאורות, לקח אותו עמו לאחד ממועדוני המלומדים של ברלין והכיר לו את לסינג. לסינג ומנדלסון, שנולדו באותה שנה וגרו בברלין בסמיכות, התיישבו למשחק שח מט משותף ומאז היו לידידים קרובים וחייהם נקשרו זה בזה. לסינג הפך מעריץ נלהב של מנדלסון וכתב עליו זמן קצר לאחר מפגשם הראשון:

הוא יהודי אמיתי, אדם בן עשרים וכמה שנים אשר ללא כל הדרכה השיג שליטה גדולה בלשונות, במתמטיקה, בפילוסופיה, בשירה. אני חושב אותו לאדם שיביא בעתיד כבוד גדול לעמו (שמואל פיינר, 'משה מנדלסון', עמ' 36).

מנדלסון, מצדו, הכיר טובה לחבר הקרוב אשר פתח בפניו דלתות שהיו סגורות עד אז בפני יהודים, הנחה אותו בנפתולי עולמות הידע שנחשפו בפניו, עודדו לכתוב בעצמו ואף דאג להדפסת חיבוריו הראשונים:

אני מלא תודה להשגחה על הטובה שגמלה לי, שכבר כה מוקדם בפריחת נעוריי הכרתי אדם שעיצב את נפשי ותמיד עמד לצדי כשופט על הטוב ועל היפה (שם, עמ' 39).

השניים כתבו יחד את החיבור 'פופ, מטפיזיקני' – מסה שנונה על המשורר האנגלי אלכסנדר פופ – ניהלו קשר מכתבים ער והוציאו במשותף את כתב העת 'מכתבים על הספרות החדישה'. בסוף שנות השישים של המאה ה-18, כאשר קהיליית הנאורים בגרמניה סערה לנוכח ניסיונו של הכומר השוויצרי יוהן קספר לווטר לשכנע את מנדלסון להמיר את דתו, היה לסינג אחד הידידים שיצא להגנת זכויותיו של חברו היהודי, ומנדלסון נאחז בידידות זו כבקרש הצלה:

אנו אוהבים זה את זה אהבה נאמנה, אף על פי שאנו משערים ומניחים כי בענייני אמונה ודת דעותינו חלוקות (שם, עמ' 77).

 

פורץ דרך

לסינג היה פורץ דרך בתחומים רבים ולא רק בייחסו ליהודים ולדתם. בתחום התאטרון יצא נגד השליטה של גישות צרפתיות והתווה דרך חדשה במקצב השירי של המחזות. ב-1755 סיים את כתיבת המחזה 'מיס שרה סמפסון' שהיווה פריצת דרך בתקופתו ויצר סגנון מחזאות חדש בגרמניה – 'מחזה התוגה הבורגני' – העוסק בעולמם של בני המעמד הבינוני ולא בזה של אצילים ומלכים. הוא הרבה לעסוק בתחום האסתטיקה, וב-1766 פרסם את המסה 'לאוקון' שבה נדרש למורכבותם של דימויי היופי בתרבות ההלניסטית וייסד השקפה חדשה בחקר האמנויות.

מצבו הכלכלי הדחוק הקשה עליו להתפנות לעבודה ספרותית, ועל כן החל ב-1760 לשמש מזכירו של הגנרל הפרוסי פון טאואנציאן בברסלאו, אך כעבור כחמש שנים החליט לשוב לברלין. ב-1767 נעשה ניסיון לייסד תאטרון לאומי גרמני בהמבורג ולסינג הוזמן להיות מעורב בהקמתו ולשמש בו יועץ ספרותי. הוא עקר אפוא להמבורג, ובמהלך שהותו שם פרסם מאמרים רבים בנושאי תאטרון, אך עם כישלון הניסיון להקים את התאטרון, ועם כישלונו של לסינג לשמש מוציא לאור, הוא החליט ב-1770 לקבל על עצמו את משרת הספרן הראשי בספריית הדוכס מבראונשוויג בעיר וולפנביטל – מהספריות העתיקות, הגדולות והמפורסמות באירופה עד היום. שם חיבר יצירות שונות בנושאים דתיים, ואת הטרגדיה 'אמיליה גלוטי' שעסקה בזכויות בני המעמד הבינוני מול עריצות השליטים.

השנים הבאות בחייו עמדו דווקא בסימנה של טרגדיה אישית. ב-1776, לאחר תקופת אירוסין ממושכת, הוא נשא לאישה את אווה קניג. שנתיים אחר כך מתה אווה, סמוך ללידת בנם, וכעבור זמן קצר מת גם התינוק. לסינג עצמו לא התאושש מהאסון והוא מת ב-15 בפברואר 1781.