מתי התחילו היהודים לכתוב את עברם וכיצד נוצר תחום הידע שאנו מכנים כיום 'תולדות עם ישראל'? מסע אל ההיסטוריה של כתיבת ההיסטוריה של העם היהודי מגירוש ספרד והרנסנס ועד לצבי גרץ

מה ידע יהודי שחי ב-1200 בצפון אפריקה, באיטליה, באשכנז או בפרס על ההיסטוריה של עמו? מה הוא ידע על ההיסטוריה של העמים והדתות שהקיפו את העם היהודי לאורך השנים, ובהם עמי המזרח הקדום, המצרים, היוונים והרומאים, הנוצרים והמוסלמים? מה הוא ידע על אירועים שנתפסים בעינינו כרגעים היסטוריים דרמטיים ובלתי נשכחים, כמו סיפור מצדה ומרד בר כוכבא? האם הוא היה מסוגל לציין את זמנן ההיסטורי של דמויות ידועות בתולדות עם ישראל כמו מרדכי היהודי, שמעון הצדיק, התנא רבי שמעון בר יוחאי או האמורא אביי? שאלות כגון אלה אפשר כמובן להעלות גם באשר לכל אנגלי, פולני, סיני או צפון אפריקני שחיו בימי הביניים, וגם התשובה בכל המקרים תהיה דומה: שסביר להניח כי באותם ימים ידעו רוב בני האדם – ובהם גם רוב היהודים – אך מעט מאוד היסטוריה.

נראה כי עד לעת החדשה נבעו ידיעותיהם ההיסטוריות של יהודים ישירות מתוך כתבי הקודש. מי שלמד תנ"ך הכיר את קורות עם ישראל עד ראשית הבית השני. מי שהעמיק בספרות חז"ל ידע בוודאי דבר או שניים על בית חשמונאי ועל האירועים שהובילו לדעת חז"ל לחורבן הבית וליציאה לגלות. משם ואילך נכתבו בעיקר כרוניקות שבהן העלו חכמים על הכתב את סדר הדורות של תלמידי החכמים. הספרים הבולטים ששימרו רצף זה הם 'סדר עולם רבה', 'איגרת רב שרירא גאון', 'סדר הקבלה', 'ספר יוחסין' וההקדמות של הרמב"ם לחיבוריו. קשה לדעת כמה עותקים מכל אחד מהספרים מהם היו באותה תקופה וכמה יהודים הכירו אותם. העלאה על הכתב של מאורעות מיוחדים בחיי עם ישראל הייתה נדירה בקרב היהודים ורק פה ושם נרשמו קורותיהן של קהילות שונות. על רקע דלות החומרים היסטוריים בולט הספר 'יוסיפון' שמחברו האלמוני חי באיטליה במאה העשירית. הספר, שהסתמך על כתבי יוסף בן מתתיהו, גולל את דברי ימי הבית השני והיה נפוץ יחסית גם בקרב היהודים וגם בקרב קוראים נוצרים בימי הביניים.

אצל היהודים חוסר הידע ההיסטורי אינו רק תוצר של היעדר מקורות, תיעוד ומחקר, הוא תוצאה של תפיסת עולם. בעיני יהודי ימי ביניימי שעסק בלימוד נתפס העיסוק בהיסטוריה דבר נחות, כפי שעולה מפירוש הרמב"ם על דברי המשנה שהקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא:

כגון אלו הספרים המצויים אצל הערבים מספרי הדורות ומנהגי המלכים וייחוסי שבטי הערבים וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא איבוד הזמן בלבד (סנהדרין י', א').

ברור אם כן שקיים הבדל גדול בין ידיעת ההיסטוריה של יהודים כיום לזו של יהודים שחיו לפני מאות שנים. כיצד התהוותה המציאות בת זמננו שבה אנו יודעים הרבה יותר על ההיסטוריה שלנו, ובמלים אחרות: מהי ההיסטוריה של הידע ההיסטורי של היהודים?

 

פורענויות ורנסנס

כתיבת ההיסטוריה היהודית באופן הדומה למובן המודרני של המונח 'היסטוריה' החלה במאות ה-16 וה-17. את צמיחתה ניתן לזקוף לזכות שתי התרחשויות היסטוריות מרכזיות. הראשונה היא הפורענויות שנחתו על העם היהודי החל מגירוש ספרד (1492) ועד לגזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649). הלם הגירוש והפרעות הוביל יהודים שונים לשמר בזיכרון את שעבר עליהם, להתבונן בהווה לאור העבר ולנסות להבין לאן מוליכה דרכו של העם היהודי. החיבור המפורסם ביותר שתיאר את תלאות היהודים ואת ייסוריהם הוא 'שבט יהודה' מאת שלמה אבן וירגה (1460-1554). חיבורים נוספים הם 'עמק הבכא' של רבי יוסף בן יהושע הכהן מאיטליה (נולד ב-1496), הפותח בתיאור הימים שלאחר חורבן הבית השני וממשיך בפירוט הצרות שעברו על היהודים עד להתנכלויות הרבות ליהודי איטליה בזמנו; הספר הנשכח 'ניחומים לתלאות ישראל' מאת שמואל אושקי שנכתב פורטוגזית והסתיים בתהיות מדוע לא פסקו עדיין צרות היהודים ומתי יבוא הקץ; ו'יון מצולה', חיבור מאוחר יותר של הרב נתן נטע הנובר (נפטר ב-1683) העוסק בגזרת ת"ח-ת"ט שיצא לאור בוונציה ב-1653.

ההתרחשות השנייה הייתה התפתחותה של רוח הרנסנס. הרצון למעורבות בענייני העולם השפיעה על רבי אליהו קפשאלי (1490-1555), רבה של קנדיאה, לכתוב את 'סדר אליהו זוטא', העוסק ברובו בהיסטוריה כללית של ראשית המאה ה-16, וחיבור נוסף על תולדות ונציה. ההתעניינות בקורות הממלכות היא שהניעה גם את רבי יוסף בן יהושע הכהן, מחבר 'עמק הבכא', לכתוב את 'דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר'. על אף שבהקדמה קבע שמטרת הספר לתאר את צרות היהודים, הרי שהוא עוסק ברובו בענייני העמים, והוא למעשה ספר הראשון שנכתב בעברית ועניינו היסטוריה כללית.

חיבור היסטורי נוסף הקשור במובהק לרנסנס הוא 'מאור עיניים' מאת רבי ווסף עזריה די רוסי, המכונה עזריה מן האדומים (1513-1578), שניכרות בו סקרנות מרשימה בעניינים שונים, מרידה במוסכמות ובאמונות טפלות וביקורת רציונלית על סוגיות שונות בתולדות היהודים. סקרנות כלפי העולם ותופעותיו ניתן למצוא גם בחיבורו של רבי גדליה אבן יחיא (1526-1587) יסטוריה'  'שלשלת הקבלה'. יש בו דיון המשווה בין ערך המטבעות בתלמוד לבין המטבע האיטלקי בן הזמן ועיון בשאלה באיזו שפה דיברו בני האדם הראשונים בעולם.

כל הספרים שהוזכרו עד עתה הופיעו באיטליה, אך דומה שספר ההיסטוריה החדשני ביותר נכתב בתקופה זו דווקא בפראג על ידי דוד גנז (1541-1613), תלמידו של המהר"ל. הספר 'צמח דוד' רווי בידע היסטורי על ישראל והעמים. בניגוד לדברי הרמב"ם גנז ראה חשיבות בספרים העוסקים בהיסטוריה והסביר שחיבורו נועד לשמח אנשים עגומים – בעלי בתים השבים מיום עבודתם המפרך ונהנים מקריאת ההיסטוריה. הוא קיווה שהקוראים ישאבו נחמה מכך שהעם היהודי שרד למרות כל התלאות שעבר בניגוד לאימפריות גדולות שהיו ואינן.

ספרים היסטוריוגרפיים אלה, לצד כרוניקות היסטוריות כמו 'סדר הדורות' של יחיאל הלפרין (1660-1746) ו'קורות העתים' של אברהם טרביטש (נולד ב-1760), היו פורצי דרך בפיתוח התודעה ההיסטורית של היהודים. אולם המהפכה האמיתית בתחום זה התרחשה בעיקרה בגרמניה במאות ה-18 וה-19.