הקהילה היהודית הקדומה בערב הסעודית, ששמרה מסורת אבות עתיקה, זכתה להערצתם של בני השבטים הערביים וכרתה עמם ברית. דחייתה את דת האסלאם הובילה לרצח ולגירוש שהשיב את המדבר אל שממונו

קהילות יהודיות צצו בתקופת הגלות בכל רחבי תבל, מכורדיסטן ועד אוסטרליה. עם קום המדינה נתקבצו נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ. כמעט ולא ידוע על מקום שלא עלו ממנו יהודים. רק מערב הסעודית לא עלה ולו יהודי אחד, משום שלפני כ-1,400 שנה נכחדה קהילה זו ומאז לא התגוררו שם היהודים.

הקהילה היהודית בצפון ערב – ערב הסעודית של ימינו – הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגולות הקדומות בהיסטוריה של העם היהודי. בשנת 627 חיסל מוחמד, נביא האסלאם, את מרבית הקהילה היהודית בערב הסעודית. לפי המסורת האסלאמית ציווה מוחמד שלא תהיינה שתי דתות בחצי האי ערב וכי רק המוסלמים יישארו בשטח זה. הח'ליף השני, עמר אבן אל-ח'טאב, קיים ציווי זה והגלה את שארית יהודי ערב בין השנים 636-637, וכך נעלמה קהילה זו מעל פני המפה.

בשל אירועים היסטוריים אלה, ובשל העוינות שהייתה בין המוסלמים ליהודים בראשית לחייהם היומיומיים והדתיים של יהודי ערב. ולכן, אם ברצוננו ללמוד על יהדות ערב בכלל ועל יהודי אל-מדינה בפרט, עלינו להישען על המקורות המוסלמיים הקלסיים.

 

אל המדבר הערבי

המסורת המוקדמת ביותר מייחסת את הגעת היהודים לערב לימי נדודי ישראל במדבר. אגדה אסלאמית מספרת שבטרם כניסת בני ישראל לארץ (במאה ה-14 לפנה"ס) שלח משה גייסות מקרב בני ישראל להשמיד את העמלקי שישב בעיר אל-מדינה עד כלותם. אותם גייסות ניצחו את עמלק, אך הותירו את בנו של המלך בחיים כדי שמשה יחליט מה לעשות בו. כששבו הגייסות אל בני ישראל כבר לא היה משה בין החיים. העם זעם על כך שלא הרגו את הנסיך העמלקי, ונשבע שהחיילים ששבו מאל-מדינה לא ייכנסו לארץ לעולם. בצר להם שבו הגייסות לעיר אל-מדינה והתיישבו בה. אגדה זו משלבת את סיפור מלחמת עמלק בבני ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים עם סיפור מלחמת שאול בעמלקי בארץ ישראל שהייתה, במאה העשירית לפנה"ס, ועם סיפור מלחמת בני שמעון בשארית הפליטה של העמלקי בהר שעיר, שהתרחשה במאה השביעית לפנה"ס. גם בקרב המוסלמים יש מי שסובר שאגדה זו אינה אלא בדותא.

אם נפטור דעה זו כדמיון ותו לא, נגיע לשלהי ימי הבית הראשון. כאן אנחנו כבר מהלכים על קרקע מוצקה יותר: מכתובת נבואניד (מלך בבל בשנים 556-539 לפנה"ס) שבחַרַן, עולה שגולי יהודה שבאו עם הבבלים התיישבו בצפון חג'אז, בנאות המדבר תַיְמַא, דְדָן, פַדַךּ, חַ'יְבַּר, יַדִיע ויַתְ'רִבּ, והחזיקו שם מוצבים בבליים. ממצא זה משתלב עם המסורת המובאת בתלמוד הירושלמי: "אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פרחי כהונה ברחו לתוך חילותיו של נבוכדנצר והלכו להן אצל ישמעאלים" (ירושלמי תענית ד', ה'). לפי מסורת זו אין לאחר אפוא את ראשית הגעתם של יהודים לערב אל מעבר למאה השביעית או השישית לפנה"ס.

אך ככל הנראה לגל הגירה ראשון זה נוסף גל אחר בימי בית שני. אגדה אסלאמית נוספת מספרת שבנוסף ליהודים שכבשו את אל-מדינה מיד העמלקים, הגיע אל העיר גל הגירה יהודי נוסף כאשר הסלווקים (במאה השנייה לפנה"ס), ויש אומרים הרומאים (במאה הראשונה לספירה), רדפו את היהודים בארץ ישראל. אז ברחו כמה ממשפחות הכהונה אל המדבר הערבי והגיעו אל העיר אל-מדינה. יש חוקרים הסבורים שגם ללא רדיפות החלו יהודי להגר מארץ ישראל לחצי האי ערב בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש השני בשל צפיפות אוכלוסין.

 

כבוד ליהודים

על פי המסורת האסלאמית יהודי אל-מדינה הם מצאצאי בני יוסף וממשפחת הכהונה של שבט לוי. יש חוקרים הסבורים שיהודי חג'אז היו ברובם גרים מקרב הערבים המקומיים שהסתפחו אל הקהילות היהודיות. הבעיה עם תאוריה זו היא שהיהדות אינה דת מיסיונרית ולכן קשה להסביר את היקפן הרחב של הקהילות היהודית בערב באמצעות גיור מסיבי. יתרה מכך, נראה שהקהילות באל-מדינה ובאזורים אחרים בחג'אז נתברכו בזהות מובהקת ובמסורת עתיקה שאפשר לראות את השפעתה על הקוראן. קשה להניח שקהילת גרים תישא מסורת כזו.