לשני הצדדים במלחמת העולם השנייה הייתה יכולת מדעית וטכנולוגית לפתח פצצת אטום. השאלה הייתה מי מהם יגיע ראשון למטרה. למרות שההיסטוריה כבר השיבה על כך, תיאור ההתרחשויות מרתק כמו ספר מתח

מבצר החורף
כיצד נבלם מיזם פצצת האטום של היטלר

---

ניל בסקומב
מאנגלית: עמנואל לוטם
ידיעות ספרים, ,2018 398 עמ׳

 

היסטוריונים אינם אוהבים בדרך כלל את השאלה: מה היה קורה אילו? הספקולציות שמתעוררות בעקבותיה רחוקות מאוד מזירת העובדות המוצקות שעליהן הם אוהבים להשעין את מחקריהם. אולם יש מקרים אשר בהם השאלה הזו היא מאירת עיניים, והתשובה עליה היא ברורה, גם אם הפרטים אינם חד משמעיים. כזו היא למשל השאלה: מה היה קורה אילו הייתה להיטלר פצצת אטום?

השאלה מעוררת החלחלה הזו ניצבת למעשה בתשתית הספר 'מבצר החורף' שראה אור בעברית לאחרונה. הספר, שנכתב באנגלית ב-2016, נשען על מאות מסמכים, עדויות וראיונות שההיסטוריון ניל בסקומב ליקט וערך. בסקומב כבר הוכיח את יכולתו ברקיחת סיפור היסטורי המשלב בין מחקר מעמיק ויסודי לבין הנגשה פופולרית ברב המכר 'המצוד אחר אייכמן' (2010). גם הפעם מצליח בסקומב לשרטט סיפור מתח של ממש תוך שהוא נותר נאמן לעובדות ההיסטוריות. השילוב המרתק הזה הופך את 'מבצר החורף' למסמך היסטורי ייחודי שיכולים ליהנות ממנו חובבי היסטוריה וחובבי ספרות מתח גם יחד.

 

אפשרויות תאורטיות

בעשורים הראשונים של המאה העשרים נעשו פריצות דרך מרשימות בתחום הפיזיקה. מחקרים תאורטיים וניסויים שערכו פיזיקאים כמו אלברט איינשטיין, נילס בוהר, ורנר הייזנברג ופרדריק ז'וליו-קירי התמקדו בחשיפת מבנה החומר. תגליותיהם פורצות הדרך הביאו לכך שהמדענים הבינו דברים חדשים רבים, ולכולם היה ברור שלתגליות אלה פוטנציאל מעשי יוצא דופן. על חבורת הפיזיקאים הבכירים נמנה גם הכימאי האמריקני הרולד יורי שגילה ב-1931 את המים הכבדים – איזוטופ נדיר ביותר של מימן שמשקלו האטומי כפול מהרגיל. בטבע קיימת רק מולקולה אחת של מים כבדים על כל 41 מיליוני מולקולות של מים רגילים, אך יורי וממשיכי דרכו גילו כי ניתן לייצר מים כבדים בריכוז גבוה במעבדה או במפעל. אלא שייצור מים כבדים הוא תהליך מורכב ויקר הדורש משאבי חשמל ומים אדירים, ובשנות השלושים היו מפעלי חשמל בודדים בעולם שהיו מסוגלים לממש זאת. מה עוד שבאותם ימים לא היה ידוע שימוש משמעותי למים הכבדים.

אחד המקומות הבודדים בעולם שבו יוצרו מים כאלה מוקם בעיירה הנידחת ומורק שבנורבגיה, ובה מתרחשת מרבית העלילה. בוומורק פעלה באותם ימים תחנת הכוח של חברת נורסק הידרו – תחנת הכוח ההידרו חשמלית הגדולה בעולם באותה תקופה. חלק קטן מהמים הופנה מתחנת הכוח למפעל לייצור מימן – גם הוא הגדול מסוגו בעולם. המימן שיוצר במקום באמצעות אלקטרוליזה שימש בתעשיית הדשנים לחקלאות.

ב-1933 פנה הפיזיקאי הנורבגי פרופ' לייף טרונסטד – אחד הגיבורים הראשיים בסיפור – לחברת נורסק הידרו והציע להם לנצל את תהליך ייצור המימן לייצור מים כבדים. הצעתו התקבלה, על אף שבעת הקמתם של תאי הייצור לא היה ברור אילו שימושים תעשייתיים יהיו למים הכבדים. בנורסק הידרו התייחסו לכך כאל השקעה פוטנציאלית.