מערת התאומים המוכרת לחובבי הטבע הפכה בשנים האחרונות גם לבעלת ערך היסטורי, כשנתגלה בה מטמון מימי בר-כוכבא. הממצא המרגש ביותר הוא דווקא פרוטה מימי החשמונאים, המספר על תקוות הנמלטים

עבור ההיסטוריונים של עם ישראל, תקופת מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ) היא אחת המתסכלות ביותר: מצד אחד, ברור שזהו מאורע כביר, מרד שכנראה היה גדול בהיקפו מן המרד ה"גדול" של ימי טיטוס, מלחמה אחרונה, משיחית ואפוקליפטית שהחלה בניצחונות חסרי תקדים על הליגיונות הרומיים והסתיימה בהרס שלא היה כדוגמתו; מצד שני, כגודל המאורע כך דלות המידע עליו. 

רק הד רפה הגיע אלינו מאותו אקורד סיום הירואי וטרגי, שאחריו באו החורבן הסופי, הגלות וגזרות השמד. לא זו בלבד שאין לנו תמונה ברורה על מהלך המרד, היקף הכוחות הלוחמים משני הצדדים, והשלטון היהודי קצר הימים, אלא שרבות מהשאלות הקרדינליות ביותר נותרו פתוחות: מה היו הסיבות לפרוץ המרד דווקא בעיתוי הגיאו-פוליטי הגרוע ביותר האפשרי, כששלטון הקיסר אדריאנוס יציב ומשגשג, שלום שורר בגבולות האימפריה, ויהודי התפוצות עוד מותשים מהמרד שלהם שהתחולל שנים ספורות קודם לכן? האם נכבשה ירושלים על ידי המורדים? מי היה "אלעזר הכהן", שותפו של בר-כוכבא להנהגה? ומעל הכול, מי היה בר-כוכבא עצמו, ואיך הגיע למעמדו כמנהיג העם ביהודה?

אפשר שחלק מהסיבה למבוכה היא היעדרו של היסטוריון אמין בן התקופה. למרד בר-כוכבא לא היה יוסף בן-מתתיהו, יוספוס פלביוס אם תרצו, שיתעד את המרד מכלי ראשון. בכלל, המקורות ההיסטוריוגרפיים על המרד – רומאיים (קאסיוּס דיוֹ), נוצריים (אווסבּיוּס) ויהודיים (מסורות חז"ל) – הם מעטים ובעייתיים. על רקע החסר הזה יש חשיבות עצומה לכל פיסת מידע ממקורות ארכיאולוגיים. הממצאים המפורסמים והחשובים ביותר הם ללא ספק האיגרות שהתגלו במערות במדבר יהודה, ונכתבו בחלקן על-ידי בר-כוכבא עצמו, שכך גם התגלה שמו האמיתי – 'שמעון בן כוסבא'. אולם אפילו כאן מהולה ההתרגשות בהרבה אכזבה, שכן האיגרות עוסקות בכל מיני ענייני לוגיסטיקה, החכרת קרקעות, נזיפות במפקדים זוטרים, עניינים הקשורים בקיום מצוות ארבעת המינים – תוכן פרוזאי להפתיע, בהתחשב בסופה המתחוללת סביב, רגע לפני הקץ.

דווקא התחום האפרורי-משהו של הנומיסמטיקה – חקר המטבעות – מגלה לנו קצת מתחושת הגדוּלה, התקווה והמשיחיות שפיעמה במרד האחרון הזה. על מטבעות הזהב, הכסף והארד נראות תמונות של חזית המקדש שחרב שישים ושתיים שנים קודם לכן, אשר הסתמכו ודאי על זיכרונם של זקנים שעוד ראו אותו; סיסמאות "לחירות ירושלים", שלא ברור אם העידו על כיבוש העיר בפועל או רק על שאיפה כזו; תארוכים חגיגיים כמו "שנה א' לגאולת ישראל" ו"שנה ב' לחירות ישראל"; וכתובות כגון "שמעון נשיא ישראל". אלא שהרוב המכריע של המטבעות הללו נמצאו על-ידי שודדי עתיקות, ועל כן לא נדע לעולם באיזה הקשר ובחברת אילו מטבעות אחרים הן נמצאו – שאלות קריטיות עבור הארכיאולוגים.

 

הפתעה תת קרקעית

מרד בר כוכבא התנהל, במידה רבה, מתחת לפני הקרקע. בתחילתו נעשה שימוש במערכות מסתור, שהוכנו ככל הנראה מראש וכללו מאות מטרים של מחילות, חדרים, מחסנים, אסמים, בורות מים, כמו גם פירים שנקדחו כדי לאפשר כניסת אוויר ואור. רובן נמצאו באזור המיושב של שפלת יהודה. 

ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו תיאר את המערכות המסתור הללו, אך במשך שנים רבות התייחסו לתיאוריו בספקנות, כאל הגזמה שנועדה לתרץ את קשיי הרומאים בדיכוי המרד. רק הממצאים הארכיאולוגיים מעשרות השנים האחרונות אישרו את דבריו. לקראת סופו של המרד מתקבצים שרידי הלוחמים ובני משפחותיהם בסוג אחר של מקומות מחבוא – "מערות מפלט", טבעיות וקשות בהרבה לגישה, שנמצאות ברובן במדבר יהודה. להוציא מקרים בודדים, כמו "מערת הברכה" בנחל דוד שמאגרי המים והמזון שלה הספיקו עד יעבור זעם, סופם של המורדים המסתתרים היה מר: הרומאים צרו עליהם עד לחיסולם ברעב, בצמא ובמחלות, כפי שמעידים שרידי המחנות שנמצאו מעל למערות והשלדים שנמצאו בתוכן. לפעמים, כמו ב"מערת האימה" שבנחל חבר, בחרו הנצורים להשמיד את חפציהם בשריפה, ולפעמים הצליחו להחביא מהרומאים את הכלים, המטבעות, המסמכים וחפצי הערך שהביאו עמם במנוסתם. את המטמונים האלה מחפשים כיום הארכיאולוגים, במירוץ מתמיד מול שודדי העתיקות.