יהודים לא ניסו בדרך כלל להפיץ את דתם בקרב עמים אחרים, אולם בשנים האחרונות אנחנו עדים לקבוצות – בעיקר בעולם השלישי – המבקשות לאמץ לעצמן את היהדות או טוענות לשורשים יהודיים. המחברים נסעו בעולם, נפגשו עם אנשים וחזרו לספר

במאה הקודמת, ובעיקר בחמישים השנים האחרונות, צצה תופעה בעלת השלכות תאולוגיות מרתקות, אך משום מה תופעה זו נעלמה מעיני החברה בישראל. קבוצות שונות בכל רחבי העולם מביעות עניין בהצטרפות לעם היהודי. עדות אחדות מייחסות לעצמן מוצא יהודי ואף אינן רואות צורך להתגייר. יש קבוצות הרואות עצמן כצאצאי עשרת השבטים, ואחרות עשו את דרכן מהנצרות ליהדות. רבים מבני הקבוצות הללו מקפידים על קיום מצוות, קצתם קוראים עברית ויש מהם הבאים ללמוד בישיבות בישראל. בחלק מהמקרים אפשר לזהות מעבר מנצרות מסורתית לאמונה אוונגליסטית, וממנה ליהדות.

'המתייהדים' כפי שנכנה אותם, שונים מקהילת 'בני נח' – לא יהודים שקיבלו על עצמם מצוות שעל פי התורה חלות על כל צאצאי נח – ההולכת וגדלה אף היא. האם אנשים אלה מגיעים ליהדות בעקבות חיפוש אחר דת האמת או שהם רק שואפים לשפר את רמת חייהם בהגירה לישראל, מי מהם יתקבלו בברכה על ידי העם היהודי, והאם וכיצד ישפיעו על העם היהודי בכללותו?

 

גיור לשמו?

היהדות לא הייתה מעולם דת מיסיונרית, אבל היא נהגה לקבל בברכה את המתגיירים בתום לב. כיצד בוחנים תום לב? במגילת אסתר נכתב כי בעקבות איגרתו של מרדכי היהודי "רַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ח', י"ז). הפרשנות המסורתית הסבירה פסוק זה בדרכים שונות, החל מהעמדת פנים שנועדה להעניק למתחזים את ההגנות שנתן המלך אחשורוש ליהודים וכלה בגיור על פי ההלכה. 

סימן ההיכר המובהק של ההתגיירות הוא רצון כן מצד הגר להצטרף לעם ישראל ולקבל על עצמו את דיניו. רמב"ם מפרט את התהליך:

כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שייטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להיכנס לדת; ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן, שנאמר "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (רות א', י"ח). לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד, שמא מן הפחד חזרו; ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י"ג, י"ד-ט"ו). 

מתוך שיקולים דומים אומר התלמוד "אין מקבלין גרים לימות המשיח" (עבודה זרה ג:), שכן מי שמצטרף לעם היהודי כשמצבו טוב עושה זאת כנראה ממניעים אינטרסנטיים. האם מדינת ישראל נמצאת היום במצב דומה, ועל כן לא ניתן להציב בפני הבאים להתגייר את השאלה שמורה התלמוד לשאול:

מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם? (יבמות מז.)

האם המתייהדים החדשים רואים את הגיור ככרטיס נסיעה שיעביר אותם מהעולם השלישי לכלכלה של העולם הראשון? לפי התרשמותנו, רוב רובם של המתייהדים בני זמננו אינם כאלה.

את קבוצות המתייהדים המוכרות לנו אפשר לחלק לשלוש קבוצות נבדלות: בעלי שורשים יהודיים מובהקים; בעלי מוצא יהודי אפשרי אך לא סביר; ומי שהגיעו ליהדות דרך הנצרות.

 

שורשים 

דוגמה לקהילה בעלת שורשים יהודיים מובהקים היא ביתא ישראל מאתיופיה. חבריה החזיקו בגרסה משלהם לאמונה היהודית לאורך ההיסטוריה, אף שהיו מנותקים כמעט לחלוטין מעם ישראל. רדב"ז, רבי דוד בן שלמה בן זמרה שהתגורר במצרים במחצית הראשונה של המאה ה-16, קיבל את בני ביתא ישראל כיהודים וראה בהם צאצאי שבט דן האבוד.