אין בידינו עדות חוץ מקראית על יציאת בני ישראל ממצרים, אולם מבט היסטורי וארכאולוגי על סוף תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל מגלה כי באותו זמן התחוללה יציאתם של המצרים מכנען. האם יש קשר בין השתיים?

מצרים, שכנתה הדרומית של כנען, השפיעה לאורך השנים על התפתחותן של התרבויות באזור, ושיא השפעתה היה בתקופת הברונזה המאוחרת, בין המאות ה-15 וה-12 לפסה"נ, כשמצרים התפשטה לתחומיה של כנען. התפשטות זו הביאה להיכרות ישירה של בני הארץ עם התרבות המצרית, והותירה חותם ברור שנחשף בממצאים הארכאולוגיים הרבים מאותה תקופה. בעקבות משברים גדולים שפקדו את מצרים ואת האזור כולו במאה ה-12 נסוגה מצרים מכנען לאחר שלטון של כ-400 שנה.

למרות שיש בידינו עושר של ממצאים היסטוריים וארכאולוגיים המעידים על נוכחות השלטון המצרי בכנען, הרי שבמקרא הדבר לא מוזכר. במקרא נכתב רק כי בני ישראל שהו במצרים במשך תקופה דומה – 430 שנה – עד ששוחררו מהשעבוד, יצאו ממצרים ושבו לכנען.

בראשית תקופת הברונזה המאוחרת התרחש אירוע מכונן בתולדות מצרים – החיקסוס גורשו ממנה. שושלת החיקסוס – שם שמשמעותו מושלי הארצות הנכריות – הייתה ממוצא כנעני, והיא שלטה במצרים במשך למעלה ממאה שנה. בסביבות 1550 יצא פרעה יעחמס הראשון, מייסד השושלת ה-18 של מצרים, למתקפה נגד החיקסוס. הוא כבש את בירתם אווריס וגירש אותם חזרה לכנען. בעקבות המתקפה המוצלחת החלה תקופת הממלכה החדשה במצרים, וההתפשטות צפונה הייתה חלק ממדיניותה. היא התאפיינה בכיבוש אזורים שונים בכנען וצפונית לה. מאז כיבושיו של תחותמס השלישי במאה ה-15 ועד סוף המאה ה-12, שלטה מצרים בכנען בעזרת מערכת מורכבת של ערי מדינה, מצודות ובסיסים צבאיים.

בין המקורות ההיסטוריים המעידים על שלטון מצרים בכנען מצויות כתובות מלכותיות של שליטיה – חלקן על מצבות ניצחון וחלקן על מפעלי בנייה מלכותיים. מידע נוסף התגלה בארכיונים שבהם נשמרו מכתבים. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו ברחבי הארץ התגלו ממצאים אופייניים למצרים ונחשפו קשרים תרבותיים בין מצרים לכנען באותה תקופה.

 

דרך השליט המקומי

מקור מרכזי להבנת אופי היחסים בין מצרים לכנען הוא ארכיון של מכתבים דיפלומטיים שהתגלה במצרים. המכתבים, המתוארכים לאמצע המאה ה-14, ממוענים לפרעוני השושלת ה-18 – אמנחותפ השלישי, אמנחותפ הרביעי המכונה אחנתון ותות ענח' אמון. הארכיון נחשף ב-1887 באתר המצרי אל-עמארנה וקרוי על שמו. באתר נתגלו שרידי העיר הקדומה אַחֶתְאַתון, שנבנתה בימי אחנתון.

המכתבים, שלשונם אכדית, נכתבו על לוחות חרס בכתב היתדות, ולעתים מעורבים בלשונה ניבים מקומיים. חלק מהמכתבים חושפים קשרים בין השלטון המצרי לשליטי המעצמות השכנות – בבל, אשור, מיתני וחת – אך רובם נשלחו ממושלים של ערי מדינה בכנען לשליטי מצרים, ומשקפים את תלותם במצרים. תוכן המכתבים כולל בקשות לסיוע צבאי נגד יריבים פנימיים, ומאבקים בין ערים שונות על מעמדן. המכתבים מספקים עדות ישירה לכך שמצרים שלטה בכנען וחושפים את חוסר היציבות שאפיין את האזור ערב קריסתן של המערכות השלטוניות בסוף תקופת הברונזה המאוחרת. עַבְּדִ-חֶבָּה, מושל ירושלים, כתב לפרעה אחנתון:

ידע נא המלך (כי) כל הארצות חיות בשלום (זו עם זו), אך נגדי (הן עושות) מלחמה. לכן ידאג נא המלך לארצו. ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ולכיש נתנו להם מזון, שמן ואת כל מחסורם.

לכן ידאג נא המלך לצבא הסדיר וישלח נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני! … ראה, ארץ ירושלים זו – לא אבי ולא אמי נתנו לי (אותה), זרוע המלך החזקה נתנה לי אותה ('למלך אדוני – מכתבי אל-עמארנה' בתרגומה של ציפורה כוכבי-רייני, עמ' 213-214).

המצרים היו בקשר עם האליטות המקומיות בכנען ודרשו מהן תשלום בתמורה לחסות ולהגנה. המושלים המקומיים הדגישו במכתביהם את נאמנותם המוחלטת לשליטי מצרים במטרה לזכות להכרה המצרית במעמדם ובשלטונם. נוסח המכתבים מלווה בחנופה עזה, וניכר הרצון לרצות את השליטים במנחות. בִּרִדִיַ, מושל מגידו, כתב לפרעה אחנתון:

למלך אדוני ושמשי, אמור: כה (אמר) בִּרִדִיַ מושל מגידו, העבד הנאמן של המלך. לרגלי המלך אדוני ושמשי שבע פעמים ושבע פעמים השתחוויתי. הנה נתתי את דרישת המלך אדוני: 30 שוורים … כבשים ועזים … ציפורים. והנה שלום לערי המלך אדוני, אולם אני (נמצא במצב של) מלחמה (שם, עמ' 203-204).

השלטון המצרי גבה מסים כבדים מערי המדינה הכנעניות, ופקידים מצרים שישבו במרכזים העירוניים בכנען ניהלו אותם בשם השלטון. נוכחות צבאית, שכללה מצודות ובסיסים צבאיים, אפשרה למצרים להשליט סדר וארגון במרחב. המצרים שלטו על אזור נרחב בעזרת שימוש במשאבים מקומיים ובמבנה הפוליטי של ערי המדינה הכנעניות. באתרים רבים בארץ מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו עדויות ישירות לנוכחות המצרית בכנען.