משתאות נקשרים בדמיוננו עם הוללות חסרת רסן, אך היוונים והרומים התייחסו למשתאות שלהם ברצינות ויצרו מערכת חברתית מוקפדת שאומצה ברחבי האימפריה וגם ביהודה. מאגתון וסוקרטס עד רבי עקיבא

ארץ ישראל משמשת גשר בין יבשות, ולאורך השנים הייתה נקודת מעבר ומפגש בין תרבויות. ב-332 לפסה"נ כבש אלכסנדר מוקדון את הארץ והחדיר אליה את התרבות היוונית, וחלקים גדולים ממנה אימצו הרומים לאחר שכבשו את יוון. ב-63 לפסה"נ ניצל המצביא הרומי פומפיוס את מלחמות האחים החשמונאים, כבש את הארץ והפך אותה לפרובינקיה רומית. התרבות ההלניסטית חדרה לאורח החיים בארץ, ועקבותיה מצויות בשמות הכוהנים והחכמים שיש בהם שילוב עברי והלניסטי כמו יוחנן הורקנוס ומתתיהו אנטיגונוס. הטמעת התרבות ההלניסטית הגיעה לשיאה בתקופת המלך הורדוס.

אחד מסימני ההיכר של התרבות הרומית היה מנהגי הסעודה. סעודות נועדו להפגין את עושרו של בעל הבית ולפאר את אנינותו התרבותית. מקורן של סעודות אלה היה בסימפוזיון היווני – משתה יין שבו היו נפגשים הגברים לדיונים פילוסופיים ולקריאת שירה בצוותא. הסימפוזיון הידוע ביותר המאפשר לעקוב אחר התנהלותו של משתה קלסי הוא זה שעליו מסופר בדיאלוג האפלטוני 'המשתה'. סוקרטס מגיע לביתו של אגתון כדי לחגוג את זכייתו של האחרון בתחרות התאטרון השנתית, ומסב כאורח הכבוד לצדו של בעל הבית. המשתתפים קובעים ביניהם כללים למשתה:

פאוסניאס … פתח ודיבר כדברים האלה: "ובכן רבותיי", אמר, "כיצד נקל עלינו את השתייה? הריני מודה לפניכם שראשי כבד עליי בשל השתייה ביום אתמול, ואני זקוק לנופש מה, והוא הדין כמדומה לי במרביתכם, שהרי גם אתם הייתם עמנו אתמול. ובכן שִקלו בדעתכם כיצד נקל עלינו ככל האפשר את שתייתנו". ואריסטופנס אמר: "צדקת פאוסניאס שבלא ספק עלינו לדאוג לרווחת מה בהלכות השתייה, שגם אני נמנה עם אותם שנטבלו אתמול" (אפלטון, 'כתבים', כרך ב', עמ' 96).

באווירה מבודחת זו קובעים אורחיו רוויי היין של אגתון מתכונת שתייה רפויה יותר, ובעצתו של אריכסימאכוס מוותרים על התכנית האמנותית המקובלת ופונים לשעשוע אינטלקטואלי יותר:

"כיוון שכך גמרנו", אמר אריכסימכוס, "שכל אחד ישתה ככל שירצה ואין אונס, הריני מציע הצעה נוספת: שניפרד לשלום מהמחללת שנכנסה זה עתה, וניתן לה שתשמיע קול חלילה לעצמה, או – אם רצונה בכך – לנשים שבפנים הבית, ואילו אנחנו נעמיד את מסיבתנו היום על נאומים" (שם, עמ' 97).

הנאספים, כולם אנשי מקצוע מתחומים שונים ובני החברה הגבוהה, מייחדים את הדיון לנאומי הלל לאל ארוס, ומניבים את אחד הטקסטים המכוננים של התרבות המערבית על היופי ועל האהבה.