ברל כצנלסון היה מבכירי מנהיגיה של תנועת העבודה, אך הוא לא מצא עניין בפילוג ובמפלגות, לא נשא בכתר של מנהיג פוליטי, וכולם הכירו אותו פשוט בשמו הפרטי – ברל. שמונים שנה לפטירתו של אחד מבוני התרבות העברית ומפרשני התרבות היהודית

בשבט תרצ"ג (1933), בצל עליית היטלר לשלטון, התכנסה הוועידה הרביעית של הסתדרות העובדים הכללית. בהרצאה מרכזית שנשא בוועידה קרא ברל כצנלסון להשתמש בחברת ניר – הזרוע ההתיישבותית של הסתדרות העובדים החקלאית – כמכשיר התיישבות מרכזי. שלמה לביא, איש עין חרוד, ביקר את דבריו ואמר:

הוא הרכיב כנפי נשר לציפור קטנה ("הוועידה הרביעית של ההסתדרות", 'דבר', א' באדר תרצ"ג, 27.2.1933, עמ' 3).

כשעלה כצנלסון להשיב הוא תמה על חברו לביא:

כלום לא היו ימים שאפשר היה לגנות את ההסתדרות כולה שאינה אלא ציפור קטנה הקושרת לעצמה כנפי נשר? הציפור הקטנה עוד תטוס מרחקים ("תשובת ב. כצנלסון בוויכוח לשאלות התיישבות ומשק", 'דבר', ה' באדר תרצ"ג, 3.3.1933, עמ' 4).

דימוי זה, ההולם את התנועה הציונית כולה – שהצליחה להגשים חלום של דורות במשאבים זעומים ונגד כל הסיכויים – מתאים במיוחד לאנשי תנועת העבודה ולחלוצי העליות הראשונות. האיש שהיטיב מכולם לגולל את סיפורם – גם באוזניהם – הוא ברל כצנלסון. ברל היה ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה, ועל אף שלקח חלק בהקמתם של רבים מהמוסדות השיתופיים והמשקיים – ובהם קופת חולים, המשביר, בנק הפועלים, ההסתדרות וסולל בונה – הוא נמנע מתפקידי ניהול בולטים והיה בעיקר איש חינוך ותרבות.

על רקע תקופתו, שהייתה עמוסה באידאולוגיות סוחפות ובמשנות סדורות, בלט כצנלסון בנטייתו לספקנות ובתביעתו לחשיבה מקורית ועצמאית. הוא החליף את סימני הקריאה בסימני שאלה, אך גם סימן השאלה בסוף תנועתו המתפתלת מסתיים בנקודה. ב-1943, בשיחה עם קבוצת צופים בפרדס חנה, אמר כצנלסון:

זכות גמגום היא זכות יקרה מאוד. כל ילד, עד שהוא מתחיל לדבר, חייב לעבור דרך שלב של גמגום. ונעים לי יותר אם אדם בגיל ידוע של התבגרות, בתקופה מסוימת של תפיסה נפשית, מגמגם גמגום שלו, מאשר אם אדם מדבר דברים צחים ושנונים שהם לא שלו … משום כך, אין אני קובל על גמגום, ואין לקבול על גמגום אם הוא רק אמצעי בשביל חיפוש ביטוי וחיפוש העניין … אני מחייב את הגמגום בתור שלב, אבל הוא איננו מטרה – צריך להגיע למחשבה מובהרת וצריך להגיע לשימוש מדויק במונחים (הצופים פרדס חנה, כ"ח במרחשון תש"ד, 25.11.1943, עמ' 6-7, ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל).

יצחק בן-דור, חבר מערכת 'דבר', סיפר:

היה בו גם חום של חסידות, גם רציונליות של מתנגדות, גם הערצת השכלה של משכילים וגם נכונות המלחמה והקרבן של קנאי הבית השני ('על ב. כצנלסון – זכרונות ודברי-הערכה', בעריכת מרדכי שניר, עמ' 51).

כור מחצבתו

ברל כצנלסון נולד בכ"ט בטבת תרמ"ז (1887) בבוברויסק, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, היום בבלארוס, וקיבל את השמות העבריים דב ובארי. כיוון שדב ביידיש הוא בער, הוא נקרא פשוט ברל. בין קרובי משפחתו הענפה היו המשורר יצחק קצנלסון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין, שהיה גם שותפו לדרך וגם בר פלוגתא חריף. כצנלסון גדל בסביבה מסורתית, אך גם משכילה וציונית. בילדותו למד בחדר, אך בשל בעיות בריאותיות בילה זמן רב בבית והרבה לקרוא מספרייתו העשירה של אביו.

ברל הנער היה ער לפולמוסים סביב הציונות ולרוחות המהפכה הסוציאליסטית והיה מעורב בכל הזירות, אך לא מיהר לקשור את עצמו לאידאולוגיה אחת. הוא נדד בין מפלגות, ולימים סיפר שבסביבתו היו שואלים אותו בעוקצנות "באיזה מניין אתה מתפלל היום?". אב"א אחימאיר, שהיה קרוב אליו בנעוריו בבוברויסק, תיאר אותו כאיש השמא, איש הספק, איש הערפל.

אביו, שהיה סוחר עצים, נפטר כשברל היה בן 12. בהיותו הבכור לאמו החל ברל לשאת עמה בעול גידול המשפחה. הוא עבד כמורה ביתי באחוזות יהודיות ודאג לחינוכם של אחיו. לאחד מהם כתב על המורה שמצא לו:

ילמד עמך שעתיים ביום גמרא, למען תתרגל לדעת את הספר הגדול, הירושה הגדולה אשר הנחילו לנו אבותינו מימי קדם ('אגרות ב. כצנלסון – תר"ס-תרע"ד [1900-1914]', עמ' 30).

שנים אחדות מאוחר יותר כתב לאחותו חנה:

רק עכשיו, ברדתך מעל ספסל בית הספר, מתחילה התורה הגדולה, הרחבה והעמוקה, התורה שבכתב וגם בעל פה, מתוך ספר החיים: להכיר ולדעת, ידיעה ממשית והבנה ברורה, את העולם שמחוץ לנו, את הטבע וחוקיו וחייו, את עולם הצמחים ועולם החי … תורה זו, כמו שכתוב, "רחבה מני ים", ואין חקר לעומקה, וצריך לפחות להתחיל לפקוח עיניים ולהסתכל, ולא להישאר זר ונכרי בעולם הזה שהנך חלק ממנו (שם, עמ' 246).

עדויות על תקופת עבודתו בנעוריו כספרן בספרייה העממית בבוברויסק מתארות את יחסו לפוקדי הספרייה כחונך אל חניכיו.