אחרי שהלך בדרכים שנסללו עבורו וטבל במקוואות שהוקצו לשימושו, הגיע עולה הרגל של ימי הבית השני אל העיר שבה נכונה לו חווית הצפייה בעבודת המקדש המרשימה והשתתפות עם המוני אחיו בחגיגות הרגל. ההולך בעקבותיו כיום יכול לשחזר את החוויה

ממצרים, מבבל, מאסיה הקטנה ומרומא – יהודים מכל רחבי התפוצה של סוף ימי הבית השני עלו לירושלים לקראת הרגל ופגשו שם את אחיהם יושבי ארץ ישראל. אמנם לא שלוש פעמים בשנה: המסע מבבל למשל לקח כשלושה שבועות. ובכל זאת, אף שרוב היהודים נותרו בעריהם ברגל, הם ניסו להגיע לירושלים כאשר יכלו. נפליג לרגע בדמיוננו ונעקוב אחרי מסעם של עולי הרגל אל המקדש.

 

ברֵכה ציבורית

כשעולי הרגל הגיעו לירושלים, התחנה הראשונה שלהם הייתה ככל הנראה בברכת השילוח, בצדה הדרומי של העיר. ברכה זו קיבלה את מימיה ממעין הגיחון, המעין היחיד בירושלים. המים הוטו לברכה כבר בתקופת בית ראשון בימי המלך חזקיהו, אך ברכה גדולה ומרשימה יותר נבנתה בתקופת בית שני.

כשאוכלוסיית העיר התרחבה, ועולי הרגל התרבו, ברכת השילוח כבר לא סיפקה את כל צורכי המים של העיר. העיר החלה שותה מים ממעיינות באזור בית לחם, שהובאו אליה באמות מים, שבנייתן מיוחסת בין השאר לבנאי הגדול הורדוס המלך. אולם לברכת השילוח היה מעמד מיוחד: רק ממנה שאבו מים לצורך המקדש. משם הביאו את המים שניסכו על המזבח בחג הסוכות, ומשם לקחו מים לאפר הפרה האדומה שנועד לטהרת טמאי מת.

ברכת השילוח הייתה התחנה הראשונה של עולי הרגל. כפי שנחשף בחפירות של השנים האחרונות, הברכה שימשה מעין 'כיכר העיר', מקום התכנסות, ולדעת רבים גם מקום טבילה לקראת העלייה אל ההר. באזור הברכה יכלו עולי הרגל להתעדכן בחדשות האחרונות שהסתובבו בעיר, לברר אפשרויות לינה, להתעניין במצבם של רווקי העיר ולחפש שידוך לבנות.

 

כעיר שחוברה לה יחדיו

כשעולי הרגל סיימו את עיסוקיהם בברכה, הם שמו פעמיהם לעבר הרחוב המפורסם ביותר בירושלים – עמק הטירופיאון, שעולה מעיר דוד לכיוון הר הבית ונמשך לאורך הכותל המערבי. את הרחוב המרוצף ואת המדרגות המקוריות ניתן לראות גם היום. הרחוב מתחיל בברכת השילוח, וכשעולים מהברכה אל הרחוב עלולים לדרוך על אריח אבן המקושט בשלושה נקבים אליפטיים שיוצרים מעין פרח. לא מדובר בקישוט דקורטיבי אלא במכסה של תעלות הביוב העירוני דאז שזרם מתחת לרחוב. תעלות הביוב האלה מעלות זיכרון מצמרר של ימי החורבן, כשחיילים רומאים רדפו אחרי יהודים שהסתתרו בהן. אולם עולי הרגל לא ישפילו מבטם לקלוט פרטים קטנים כאלה; כשהם מתחילים לעלות לאורך הרחוב עיניהם נעוצות במעלה ההר, לכיוון הר הבית.

הרחוב היה רחב מאוד, וכלל מדרגות במרווחים גדולים שנועדו לשמור על זווית עלייה נוחה יחסית. לאורכו ניצבו עמודים גבוהים ולקראת סופו, במעלה העיר, שימשו צדי הרחוב לחנויות שונות. הרחוב הסואן התמלא מבקרים מהפזורה היהודית שהתקדמו ברגל או על גבי חמורים, סוחרים שהציעו את מרכולתם, כהנים ולווים שעלו לעבודתם במקדש, חכמים שהלכו למקום שבתם בסנהדרין, וחיילים רומים שניצבו על משמרתם. עולי הרגל שמעו מן הסתם בליל קולות ולשונות, למרות שהשפה המדוברת בין היהודים הייתה ארמית, ובין הגויים יוונית. הם ראו בוודאי מנהגים זרים ומוזרים שלא הכירו, ולמרות החשיפה לתרבויות השונות הם חשו קרבה כשפגשו את אחיהם היהודים בירושלים. זו העיר שחיברה ביניהם, "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב, ג'). חלק מהקרבה הזו כבר עוגנה בהלכה, בסידורי הלינה המיוחדים ברגלים.

כשעולים ברחוב נחשף מול העיניים בית המקדש על אבניו הבוהקות. בפינה הדרום מערבית של ההר נאלצים עולי הרגל להחליט האם להמשיך ישר ברחוב לאורך צדו המערבי של ההר, או לחלופין לעלות אל הר הבית במדרגות שמוליכות לצדו הדרומי. זו דרך הכניסה הראשית שעוברת בשערי חולדה. במשנה במסכת מידות מתוארים שערי הר הבית:

חמישה שערים היו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום, משמשין כניסה ויציאה; קיפונוס מן המערב, משמש כניסה ויציאה; טדי מן הצפון, לא היה משמש כלום; שער המזרחי, עליו שושן הבירה צורה, שבו כהן גדול השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה יוצאים להר המשחה (א', ג').