מאז שהפך מעמד המנהיג החסידי לתפקיד העובר בירושה נוצרו גם מצבים שבהם היורש היה ילד קטן – ינוקא. האם החסידים יכולים לשאת את עיניהם למנהיג שעוד לא הגיע לגיל מצוות?

בקיץ 1873 נפטר האדמו"ר מקרלין, המנהיג החסידי רבי אשר פרלוב שישב בעיירה סטולין, ליד קרלין, פרוור של העיר פינסק שבבלרוס. לרבי אשר, שנפטר בגיל 46, הייתה בת גדולה מנישואיו הראשונים, ובן מנישואיו השלישיים שנולד לאחר שנים של ציפייה. עם פטירתו של האב מיהרו חסידיו להכתיר כמנהיגם את בנו ישראל, שעדיין לא הגיע לגיל חמש.

רבי ישראל מסטולין היה כנראה המנהיג החסידי שהוכתר בגיל הצעיר ביותר, אבל לא היה זה המקרה היחיד, וגם לא הראשון, של הכתרת ילד או נער כאדמו"ר חסידי. הכתרת ילד, בפי החסידים ינוקא – תינוק בארמית – לא הייתה נפוצה, כיוון שבדרך כלל היו מספיק מועמדים לרשת את מקומו של הצדיק. המקרים המועטים שבהם ינוקות הוכתרו כאדמו"רים זכו לפרסום רב ועוררו תגובות מנוגדות הן בתוך החסידות והן מחוץ לה. מינויו של ילד לאדמו"ר הוא פרט פיקנטי ומסקרן, אבל הוא יכול גם ללמד אותנו על טבעה של החצר החסידית בכלל, ועל דרכי ההנהגה השושלתית בפרט.

שושלות של מנהיגים הן מהתופעות המזוהות ביותר עם החסידות. מאז ומתמיד היו שושלתיות וייחוס גורמים חשובים בגיבוש ההנהגה הרוחנית בחברה היהודית – והדבר ניכר למשל בשושלות הנשיאים בתקופת המשנה ובשושלות הרבנים במזרח אירופה בראשית העת החדשה – אולם בחסידות התופעה נפוצה באופן חסר תקדים בכל אזורי התפשטותה ולאורך דורות רבים. הבעל שם טוב לא היה בעל ייחוס וממשיכיו הבולטים לא היו צאצאיו אלא תלמידיו, ובהם רבי יעקב יוסף מפולנאה, המגיד רבי דב בער ממזריטש ורבי פנחס שפירא מקוריץ. אולם משנות השמונים של המאה ה-18 התבסס באופן הדרגתי הנוהג להעביר את ההנהגה החסידית בירושה עד שהפך לדפוס העיקרי לבחירת המנהיג.

מחוץ לחסידות ביטאו שושלות רבנים שימור מסורת של למדנות משפחתית ומעין חזקה על תפקיד רשמי ששיקף את מעמד הרבנים כאליטה, אך החסידות ייחסה חשיבות חסרת התקדים לדמות הצדיק כמנהיג חברתי ולרציפות ההנהגה החסידית. רציפות זו משקפת את התודעה היסודית שלפיה הצדיק אינו אלא חוליה אחת במהלך גדול יותר של הנהגת העולם על ידי הא-ל באמצעות שליחיו הצדיקים. לצדיק יוחסו תכונות של קדושה עצמית, ניצוץ א-לוהי מיוחד שאותו מעביר האב לצאצאיו, וכך הפכה הירושה מוצדקת מבחינה מטפיזית. העברת ההנהגה לצאצאים משקפת גם את נטייתם של החסידים להעדיף את בני משפחת הצדיק המוכרת שנים רבות.

העברת ההנהגה בירושה הביאה להקבלה המתבקשת בין שושלות הצדיקים לבין שושלות המלכים והאצילים. לואי ה-14 הוכתר למלך בהיותו כבן חמש, בערך באותו גיל שבו מונה הינוקא מסטולין לאדמו"ר. ההקבלה בין מלכים לאדמו"רים עוררה תגובות מנוגדות בקרב החסידים ומתנגדיהם, שכן החסידים ראו בכך עדות למעמד הרם שהצדיקים זכו לו מצד אנשי קהילתם, ואילו משכילים ראו בכך עדות לריקבון המוסרי שפשה בהנהגה החסידית. לדעת האחרונים השושלתיות הקצינה את ההבדלים בין המעמדות בחברה היהודית, וגרמה להצדקתה של הנהגה תקיפה.