רבי יוסף יצחק שניאורסון שימש כאדמו"ר השישי מלובביץ' בתקופה שבה ניטשו שתי מלחמות עולם. הוא עמל כדי למצוא לעצמו מקום בעולם והניח את היסודות להפיכת חסידות חב"ד למותג בינלאומי. נדודיו הפכו אותו למעשה לשליח חב"ד הראשון. עקבות השינויים שחולל ניכרים גם בגרסתו לסיפור חסידי מוכר

בתחרות על הסיפור החסידי הידוע ביותר יש מקום של כבוד לסיפור על ילד נבער ותמים שבעיצומו של יום הכיפורים ביטא את רגשותיו הדתיים בדרך כנה, אם כי לא לפי ההלכה המקובלת, והמעשה זכה לאישורו של הבעל שם טוב שהכיר בערכו הדתי. הסיפור נדפס לראשונה ב-1896 ב'ספר קבוצת יעקב' – אוסף כתבים שקיבץ יעקב מרגליות, ובהם גם קובץ סיפורים אשר לא נדפסו עד אז. לדברי מרגליות הוא שמע את הסיפורים מאבותיו שהכירו את רבי ישראל בעל שם טוב, אבי החסידות. הסיפורים שקיבץ מרגליות עוררו עניין רב ונדפסו מחדש כעשרים פעמים במהלך המאה העשרים.

במשך שנים סופרו סיפורים חסידיים בעל פה, ומטבע הדברים הם התגוונו והשתנו. גם אם יש בסיפורים גרעין היסטורי, הרי שעיקר העניין ההיסטורי בהם הוא דווקא השינויים שהם עברו. הגוונים שהסיפור קיבל במקומות שונים מלמדים אותנו על האתגרים ועל השאיפות של המספרים השונים.

 

לחלל בקודש

בגרסתו של מרגליות רגשותיו של הילד התבטאו בנגינה בחליל. הבחירה בחליל אינה מקרית. במשנה מתואר החליל כאחד מכלי הנגינה ששימשו במקדש, אלא שהמחלל בחליל ביום הכיפורים מחלל חס וחלילה את היום, וכך נוצר בסיפור מתח מורכב:

הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה. בעת תפילת מוסף אמר לאביו: אבי יש אתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל. ונתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה, והוכרח להתאפק. בעת תפילת מנחה אמר לו עוד הפעם: אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי. וקילל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת, ולא היה יכול ללוקחו מיד הנער יען כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה אמר לו עוד הפעם וביקש מאביו: יהי מה הרשיני נא לחלל איזה קול. וכאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו: באיזה מקום אתה מחזיק את החליל? והראה לו, ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל לשמור לבל ייקחנו לחלול עמו, וכן התפלל תפילת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל ('קבוצת יעקב', עמ' נה).

שיאו של הסיפור אינו ברגע שבו מצליח הבן לחטוף את החליל ולנגן בו, אלא בסיום הסיפור שבו הבעל שם טוב מקצר בתפילתו ומסביר "רחמנא ליבא בעי" – הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. התעקשותו של הנער לבטא את מה שבלבו למרות האיסור היא שבקעה את שערי השמים וייתרה את הצורך בתפילה ארוכה.

הקונפליקט החריף שמעמידה הנגינה בחליל המחללת את יום הכיפורים הקשה על מספרים אחרים לדבוק בגרסתו של מרגליות, ועל כן היו שגרסו כי הנער שרק או שינן את אותיות האל"ף בי"ת, כדי להימנע מהמסקנה הקשה שדווקא חילולו של היום הקדוש הוא המעשה הראוי והרצוי. בגרסת האדמו"ר השישי של חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ' – הריי"צ – הנער קורא קוקוריקו כתרנגול וכך מבקיע את שערי השמים.

 

נער כפרי בניו יורק

הבדלים נוספים בין גרסתו של הרבי מלובביץ' שנדפסה לראשונה בברוקלין בתש"ו (1945) לבין גרסתו של מרגליות שנדפסה בברדיטשוב בתרנ"ו (1896) יכולים ללמד אותנו על שהתרחש בחסידות חב"ד בחלוף יובל שנים ואלפי קילומטרים. בעוד שהסיפור של מרגליות פותח בילד הכפרי הרי שסיפורו של הריי"צ פותח בדמותו של הבעל שם טוב:

מורנו הבעש"ט נ"ע [נשמתו עדן] פתח צינור היכולת בעבודת השם יתברך, בהוראה והדרכה אשר כל אחד ואחד מישראל יכול הוא לעבוד את ה' באהבה וביראה … וכמעשה הידוע: עובדא הוה [מעשה היה] בימי מורנו הבעש"ט נ"ע, אשר היה קטרוג של כליה רחמנא ליצלן על אחת הקהילות, וכשראה מורנו הבעש"ט את כובד המצב הרבה בתפילה ובתחנונים בראש השנה וביום הכפורים. ויהי בעת תפילת נעילה הכירו התלמידים הקדושים בתפילת מורנו הבעש"ט אשר מצבו של הקטרוג רחמנא ליצלן הוא רציני במאוד, ויתאמצו גם הם בתפילות תחנונים בבכיות עצומות מעומקא דליבא. כראות מתפללי בית הכנסת בעזרת ישראל ובעזרת נשים אשר מורנו הבעש"ט ותלמידיו הקדושים מתאמצים בתפילתם, וכשומעם זעקתם וצעקתם בקול מר צורח בבכיות ובתחנונים נשבר לבבם בקרבם ויבכו גם הם בתפילתם. כשראו אשר כבר הגיע זמן תפילת ערבית ומורנו הבעש"ט ותלמידיו הקדושים עודם עומדים על עומדם מתחזקים ומתאמצים בתפילתם, הבינו כולם כי המצב נורא הוא, ויבכו האנשים והנשים מעומק נקודת לבבם בבכיות עצומות ויהי רעש גדול (יוסף יצחק שניאורסאהן, 'תורת החסידות', תשי"ז, עמ' 5-6).

בגרסת מרגליות הסיפור משקף מציאות שבה יהודים כפריים, חוכרי יערות ופונדקים, מתקבצים אל העיירה בימים הנוראים כדי להתפלל במקום שיש בו קהילה יהודית. בסיפורו של הריי"צ היבט זה נעדר. ההקשר שבו הריי"צ מביא את הסיפור הוא יכולת ההנגשה של הבעל שם טוב שאפשרה לפשוטי העם ללמוד ולהתפלל בדרכם, וסיפורו מסתיים כשהבעל שם טוב פוצח בשירי שמחה לאחר תפילת נעילה.

ככל הידוע לנו בבית מדרשו של הבעש"ט לא הייתה עזרת נשים, ואילו בגרסתו של הריי"צ לסיפור מודגשת עזרת הנשים ושותפותן של הנשים בתפילה. במרכז חב"ד בקראון הייטס הייתה גם הייתה עזרת נשים, והריי"צ ידוע כמי שייחס חשיבות רבה למקומן של נשים במפעל החסידי. במרכז חב"ד היה גם מנהג לשיר לאחר תפילת נעילה שיר ניצחון הקרוי 'מארש נפוליאון'. נראה כי בגרסתו של הריי"צ מבצבצת מבעד לדמותו של הבעש"ט דמותו שלו. הריי"צ הגיע לארצות הברית ב-1940 לאחר שחולץ מוורשה הכבושה, ניסה לקומם בה מחדש את קהילת חב"ד-לובביץ' ואף הפנה את מרצו לקהילות נידחות ברחבי העולם. הסיפור של הריי"צ מזכיר קטרוג משמים שאיים על הקהילה, ואז במעין פליטת קולמוס הוא עובר פתאום לגוף ראשון החושף את הממד האישי של פעילותו ובאמצע אפילו עובר לגוף ראשון:

וכאשר התאמץ בתפילתו לעורר רחמי שמים על העדה, הנה פגש רחמנא ליצלן קטרוג גדול עליו על אשר משתדל להושיב בני ישראל בכפרים ובפרשת דרכים, אשר יכולים הם ללמוד חס וחלילה משכניהם. כשהתחילו לבדוק במעשיהם ומצבם של אנשי הכפר, ראיתי אשר המצב הוא קשה במאוד והייתי בכי רע, אך לפתע פתאום נשמע במרום קול קריאתו של בן הכפר התם … אשר קריאה תמימה זו גרמה קורת רוח למעלה עד רום המעלות, ובטלו הקטרוגים מעל העדה ומעליי (שם, עמ' 6־7).

מי ששלח שליחים לכפרים ולפרשות דרכים לא היה הבעש״ט אלא הריי״צ עצמו.