רעיונות שצידדו בעריכת רפורמות ביהדות רווחו מאוד בקרב יהודי גרמניה, ומקס ליליינטל הנלהב נקרא להפיץ את הבשורה להמוני היהודים ברחבי תחום המושב של האימפריה הרוסית. הממסד הרוסי קיבל אותו בשמחה, היהודים – פחות

ידוע כי רעיונות הרפורמה ביהדות נולדו בקרב תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה. מה שידוע פחות הוא שמו של מי שניסה להפיץ את הרעיונות האלה בקרב המוני היהודים במזרח אירופה. פולינה ונגרוב, שנולדה בבוברויסק ב-1833, כינתה בספרה 'זיכרונותיה של סבתא' את שנות הארבעים של המאה 'עידן ליליינטל', על שמו של מקס ליליינטל, היהודי הראשון שניסה להחדיר את רעיונות הרפורמה היהודית לרוסיה. הוא הכין תכנית להקמת בתי ספר יהודיים ממשלתיים שילמדו בהם ברוח ההשכלה, ובסיוריו בתחום המושב ניסה להשפיע על הנוער היהודי.

בשלהי המאה ה-18 חשו יהודים במערב אירופה כי השתלבותם בתרבות האינטלקטואלית והיומיומית האירופית אינה מאפשרת להם לשמור על אורח חייהם המסורתי. למרות הישגי האמנציפציה וההשכלה המשיכו הנוצרים לראות ביהודים בעלי הדת השונה והשפה הנבדלת זרים. יהודים משכילים שרצו להיטמע בלאומים שהחלו להתגבש נאלצו להמיר את דתם. הרפורמה ביקשה להקהות את הניגוד התרבותי בין יהודים לנכרים באמצעות קירוב המסורת היהודית לדגם הנוצרי האירופי. רבנים רפורמים שינו את סגנונם של בתי הכנסת, ליוו את התפילה בשירת מקהלה ובנגינה בעוגב, נשאו את דרשותיהם בשפה ששימשה את היהודים לתקשורת עם הסביבה הנוצרית, וריככו את החובות בקיום המצוות. רבנים החלו להתלבש בדומה לכמרים, ונשמעו אפילו הצעות לוותר על מצוות ברית המילה ועל הלכות כשרות.

 

שליחות במזרח

התעניינותו של מקס ליליינטל ברפורמה החלה להתעצב כשלמד באוניברסיטה, לימודים שנדרשו כדי להתמנות לרב קהילה בבוואריה. הוא התכתב עם תומכי הרפורמה מרחבי גרמניה, ולאחר שהשלים את עבודת הדוקטור הציעה לו הקהילה היהודית בריגה – אז באימפריה הרוסית והיום בירת לטביה – לנהל את בית הספר החדש שתכננה להקים. ליליינטל, שעסק בכתיבת חיבור בנושא תולדות יהודי בוואריה, קטע את עבודתו. החומר התיעודי הרב שאסף לשם השלמת מחקרו שמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

בסוף 1839, בגיל 24, נסע ליליינטל ממינכן לריגה לאחר שקיבל את אישורו של שר החינוך הרוסי סרגיי אובארוב לנהל את בית הספר. בדרכו לעיר הנמל ליבק ביקר ליליינטל אחדים מחלוצי הרפורמה בגרמניה וניהל עמם שיחות פוריות, ואז הפליג לרוסיה. בעוזבו את חופי גרמניה חש עצמו מוכן לקראת השליחות הגדולה שחיכתה לו.

ליליינטל הגיע לרוסיה בתקופה שבה הורה הצאר ניקולאי הראשון להקים ועדת שרים שתגבש צעדים לשינוי יסודי של יהודי רוסיה. אובארוב התעניין בצמיחתה של תנועת ההשכלה בגרמניה כדגם לשינוי המיוחל בארצו, ושמח לפגוש בליליינטל, דוקטור לפילוסופיה ששאף לסייע בהגשמת המטרה. פרשת 'ההשכלה מטעם' הייתה גורם מעצב במאבק האורתודוקסי נגד תיקונים בחינוך, והשפעתה קיימת עד היום. לא מעט נכתב על כך, אך במשך שנים רוב המחקרים התבססו על מקורות פנים יהודיים שנכתבו על ידי אלה שהיו מעורבים בפולמוס מהצד המשכילי ומהצד הרבני. פתיחת הארכיונים בברית המועצות לשעבר בעשורים האחרונים, ופעילות הסקר והצילום הענפה שמקיים הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בארכיונים אלה, חשפו מקורות רבים ולא מוכרים העוסקים בפולמוס, הן בתיקי מנגנוני החינוך ורשויות השלטון באימפריה הצארית והן בתיקי המשטרה החשאית. בין השאר נמצאו חילופי מכתבים בין ליליינטל למשרד החינוך המאפשרים לעקוב אחרי פעילותו. באחד המכתבים הציע ליליינטל להיעזר ברב מנחם מנדל שניאורסון, ראש חסידות חב"ד, כדי לשכנע יהודים ביתרונות של בתי הספר.

בהוראת אובארוב כתב ליליינטל תכנית להקמת קונסיסטוריה – גוף שלטון עצמי יהודי – ותכנית להקמת סמינר שיכשיר רבנים ומורים מדגם חדש. אובארוב קיבל את התכנית, אך לא הסתפק בהחדרה הדרגתית של רבנים ומורים נאורים לקהילות היהודיות, וביקש לשנות את כל מערכת החינוך היהודית כיוון שראה בה מחסום מרכזי בפני השתלבות היהודים בסביבתם.

האוכלוסייה היהודית בריגה הייתה נתונה להשפעה תרבותית גרמנית, ותוך שנתיים הצליח ליליינטל לדרוש בבית הכנסת בגרמנית, להנהיג טקס בת מצווה ולהקים כיתות לימוד עבור בנים ובנות.

 

לא בבית ספרנו

אובארוב, שהיה מרוצה מהצלחתו של ליליינטל בריגה, הציע לו לנסוע לווילנה כדי לסייע להקמת בית ספר דומה גם שם. בעזרת המשכיל הווילנאי ניסן רוזנטל הצליח ליליינטל לשכנע את נציגי הקהילה המקומית בתועלת שבדבר, ומעודד מההישג ניסה את כוחו גם במינסק, אך שם הכל השתבש. נציגי הקהילה החסידית בעיר האשימו אותו בניסיון להשחית את הנוער ולהרחיקו מהיהדות וליליינטל הצליח אך בקושי להימלט מהעיר מחשש לאלימות פיזית כלפיו.

בדוחות של המחלקה השלישית – גוף ביון מתקופת הצאר ניקולאי שעקב אחר פעילותו של ליליינטל – מצויים דיווחים על ההתלהבות שבה התקבל במקומות אחדים, על ההתנגדות לו במקומות אחרים, וגם על התבטאויות של ליליינטל עצמו שחרגו ממה שהותר לומר על הצאר. במכתב לאובארוב מבקש ראש המחלקה השלישית לאסור על ליליינטל לנאום. במכתב אנונימי שנכתב בעברית מואשם ליליינטל בקבלת שוחד:

כי מעולם היינו עבדים נאמנים והדום רגלי כיסא מלכנו ירום הודו, ואהבנו אהבת עולם את ממשלתנו. אך האיש הזה לילענטאל, בהוציא את הפקודה קיבל מתנות גדולות בכל המקומות ואסף כסף הרבה עד אין חיקר, והלך לו לארצו, ודי קצף וביזיון, כי נודע לאיש ריק גדול ונורא, סארלאטאן [שרלטן].

דיווחים מסוג זה לא תרמו לשימור האמון שנתן אובארוב בליליינטל בתחילת פעילותו.

ליליינטל ידע כי ברוסיה יפגוש יהודים שונים מאלה שהכיר בגרמניה, אך לא שיער עד כמה עמוקה התהום שהפרידה ביניהם. הוא הופתע לגלות כי למעט בערים הגדולות, כמו ריגה ואודסה, רוב יהודי רוסיה לא הושפעו כלל מהמערב והתנגדו להטמעת ההשכלה בקרבם. רבים צידדו בחסידות וחששו אפילו לגעת בספרים שנקראו משמאל לימין. החידושים שהציעו הרפורמים – ובהם דרשות בשפה המקומית, חינוך יסודי לבנות וביטול התפילה על החזרה לציון – לא היו אפילו קרובים להתקבל על דעתם. בנוסף, גם השלטון הרוסי היה רחוק מנכונות להעניק אמנציפציה ליהודים.

מדוכדך מכישלונו המחפיר במינסק הבין ליליינטל שיקשה עליו לשחזר את הצלחותיו בריגה ובווילנה שבצפון. הוא קיבל בהתלהבות את הצעתו של אובארוב לבקר בעיירות יהודיות כנציג הממשלה הרוסית, לאסוף מידע על בתי הספר, להכיר את תפיסותיהם של היהודים, ולאתר מנהיגים סמכותיים שיוכלו להיות חברים בוועדת רבנים שתדון בשינוי מערך החינוך היהודי באימפריה הרוסית.

ליליינטל יצא לדרך בקיץ 1842. הוא התחיל במינסק, שם נהנה לחזות בפחד שאחז בראשי הקהילה שנאלצו לשתף עמו פעולה בשל היותו פקיד רשמי של הממשל, לאחר שבעבר דחו אותו. הוא בחר ארבעה מנהיגים שיכהנו בוועדה. נציג המתנגדים היה הרב יצחק (איצל'ה) איצקוביץ, ראש ישיבת וולוז'ין; נציגי החסידים היו מנהיג חב"ד רבי מנחם מנדל שניאורסון והבנקאי ישראל הלפרין מברדיצ'ב; ונציג המשכילים היה בצלאל שטרן, מנהל בית ספר מאודסה. בצלאל שטרן שנולד בגליציה היה דובר הרוסית היחיד מבין הארבעה, והיחיד שהכיר את רעיונות הרפורמה. משימתו של ליליינטל הוכתרה בשלב ההוא בהצלחה.