משורר צעיר ושתיין נקלע למושבה שמתגוררים בה אגרונום עם חכמת חיים וגֵר רוסי עם סיפור חיים מופלא. יסוד המעלה מזווית שלא הכרתם

לאן נוסעים?

יסוד המעלה
מושבת עלייה ראשונה בעמק החולה

 

משוכנעים שהיא שוכנת איפשהו ליד מצפה רמון.

כל זה חבל מאוד, כי יסוד המעלה היא מושבה מן המעלה הראשונה שהוקמה בתקופת העלייה הראשונה ב-1883 על גדות אגם החוּלה וסימנה וי על כל מה שזכור לנו מאותה תקופה: חובבי ציון ממזריטש ומבריסק, חקלאות, ביצות, מלריה, פקידי הברון, יק"א, בעיות עם שנת השמיטה, ולקינוח התאוששות ושגשוג, אבל אז פרעות תרפ"ט והפגזות מכיוון רמת הגולן בתש"ח.

 

התקווה בביצה

כדי שלא ייווצר חלילה רושם מוטעה כי מדובר באיזו מושבה חסרת ייחוד, נדגיש שיסוד המעלה הספיקה ב-136 שנותיה לאכלס ולארח דמויות מרתקות ויוצאות דופן שסיפוריהן נקשרו איכשהו גם לאגם החולה. נזכיר למשל בחור אלמוני למחצה, חובב ויסקי ולא לגמרי מאופס בשם נפתלי הרץ אימבר, שביקר ב'יסוד', – כפי שקוראים לה בני המושבה – בשלהי 1884. התמזל מזלו של אימבר, ובדיוק באותו ערב נערכה מסיבה בבית אחד האיכרים. המשקאות הוגשו בלי חשבון, וכטוב לבו בוודקה הוא גילה לנוכחים כי הוא עוסק בכתיבת שירים עבריים. אחרי הפצרות רבות הסכים המשורר הצעיר להציג בפניהם שיר מרגש פרי עטו בשם 'תקוותנו' שהכיל שמונה בתים מחורזים והתחיל במלים:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה
מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לְעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה

כָּל עוֹד בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עֵינוֹ לְצִיּוֹן צוֹפִיָה

החברים התפעלו מאוד, אבל גם תהו מדוע התמקד המשורר בעיקר בירושלים, כמו בבית:

כָּל עוֹד חוֹמָת מַחְמָדֵנוּ
עוֹד לְעֵינֵינוּ מֵיפָעַת
וְעַלֵי חֻרְבָּן מִקְדָּשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמַעַת

ייתכן שהם גם רצו להעיר לו שהמלה האניגמטית 'מֵיפָעַת' היא אולי חרוז נאה, אך גורמת לשיר להישמע כמו סליחות טיפוסיות של אשכנזים. אולם בשלב הזה אימבר כבר התנודד לכיוון הדלת ומלמל שהוא צריך אוויר. רק כעבור שעה ארוכה הבחין אי מי מהנוכחים שהמשורר לא חזר ומשלחת מחפשים מבוהלת יצאה מיד לתור אחריו. אחרי דקות חרדה ארוכות וחיפושים נמרצים נשמעו לפתע קריאות רחוקות אך ברורות של "הושיעוני! הושיעוני!" מכיוון אגם החולה הסמוך. אימבר ההמום התגלה שקוע כמעט עד צוואר באגם, שעומקו המירבי לא הגיע מעולם ליותר ממטר וחצי. בכוחות משותפים הוא חולץ מהמים העכורים, הוחזר לבית האיכרים, נרחץ היטב והושכב לישון.

לימים גמל אימבר לבני יסוד שהצילו את חייו כאשר פרסם את 'תקוותנו' באופן רשמי ב-1886 והוסיף לשיר בית החורג מירושלים צפונה ומזכיר ברמז את אירועי אותו הלילה:

כָּל עוֹד הַיַּרְדֵּן בְּגָאוֹן
גַּלָּיו גְּדוֹתָיו יִגּוֹלוּן
וּלְיָם כִּנֶּרֶת בְּשָׁאוֹן
בְּקוֹל הֲמֻלָּה יִפּוֹלוּן

אחרי שנים רבות השיר קוצץ מאוד, עורבב, הומלח ופולפל, והפך ל'התקווה' – ההמנון הרשמי שלנו – אבל את זה כבר ניחשתם לבד.