בשכונות נחלאות, בין הבתים הנושנים, מסתתרת פנינה אדריכלית יפהפייה. סיפורו של בית הכנסת עדס שהוקם לפני 124 שנים

לאן נוסעים?

בית הכנסת עדס
בית כנסת היסטורי של קהילת יוצאי חלבּ 
רחוב באר שבע 1, ירושלים

 

שכונות הנחלאות בירושלים בואכה שוק מחנה יהודה התברכו במראה פסטורלי והן מעין מבוך סמטאות ים תיכוני עם נגיעות חומוס של רחמו וריח דגים. הפסון הציורי הזה מרגש מאוד את הישראלים, אך הרבה פחות מכך את התיירים, שמרגישים שם לעתים כאילו נקלעו בטעות לגרסה פחות מוצלחת של נאפולי. זו הסיבה שבגללה יודעים כל מורי הדרך הירושלמים שאין להביא לנחלאות אורחים אניני טעם מהנכר, אך אם אין מנוס, יש להכות בהם בנשק יום הדין – ביקור בבית הכנסת עָדֶס.

בית הכנסת הנ"ל הוא פנינה אדריכלית יפהפייה שנבנתה ב-1901 בשכונת נחלת ציון שבנחלאות מכספה של משפחת עדס מחלבּ שבסוריה. קופסת האבן הירושלמית החיצונית הסתמית של בית הכנסת עלולה להטעות, במיוחד בשל הכתובת האניגמטית שבחזיתה: "בית הכנסת הגדול עדס לעדת חלב מעיר תהילה וכתר כל קהילה ארם צובה, נוסד בשנת תרס"א" (ראו מסגרת). מורי דרך מביני דבר יודעים להוביל את התיירים ברגל בוטחת דרך שער הברזל הצנוע על פני תועפות לוחות הזיכרון משיש ולהשתעשע למראה תגובת התיירים הנדהמים לנוכח הסטירה האסתטית שמעניק להם אולם התפילה.

 

נדודי הארון

למי שלא זכה עדיין לבקר בעדס נספר כי זהו מרכז הקהילה היהודית החלבית בנחלאות, שיש לה סניף קטן נוסף לא רחוק, בבית הכנסת 'מדרש זכות אהרן סילוורה' סמוך לשוק מחנה יהודה. שני בתי הכנסת האלה מחזיקים במורשת המפוארת של יהדות חלב בירושלים ומשמרים במעט את היופי, את הפאר ובעיקר את נוסח התפילה המיוחד של יהודי סוריה.

בעת הקמת בתי הכנסת האלה במאה ה-19 התגורר בירושלים אברהם אלברט ענתבי, יהודי גאה יליד דמשק בעל שורשים עמוקים בחלב. הוא כנראה לא שמע על הפרדת סמכויות, ולכן ניהל את חברת כי"ח אליאנס ושימש כנציג חברת יק"א בירושלים גם יחד. כטוב לבו בבני עדתו יזם ענתבי ב-1891 עסקת מכר בין כי"ח ליק"א, ובה מכרה הראשונה חלקת אדמה לשנייה כדי שזו תבנה עליה את שכונת נחלת ציון בנחלאות. ענתבי העמיד למכירה את המגרשים בשכונה עם אופציה למשכנתא, מה שאפשר אף לעניים לזכות בדיור בר השגה של חדר וחצי עם מטבח ושירותים. המכירה הייתה אמנם פתוחה לכל העדות, אך בשל מספרם הרב של יוצאי חלב שהשתכנו בנחלת ציון היא זכתה לכינוי 'חלבּייה'.

בין דיירי נחלת ציון האמידים יותר היו האחים יוסף ועובדיה עדס. הם הספיקו לנדוד מחלב למצרים, לעשות בה הון ולהחליט לבסוף שאין כמו לרכוש נחלה בציון, בשכונת נחלת ציון. עם עלייתם לירושלים הם הקדישו הון עתק להקמת בית כנסת שיהיה מעין ארמון קטן לבני קהילתם. על קיר בית הכנסת מופיעה עד היום הכתובת המקורית מ-1901 המספרת כי הוא נבנה "מכסף נדבת השרים הנכבדים, טובים השניים מזהב פרוויים" לזכר זקניהם המנוחים, וכי הוא מוקדש "לקהילת חלבייה יכוננה בצדק בשכונת נחלת ציון אשר בעיר הקודש ירושלים".

קיר המזרח משמיט הלסת של בית הכנסת מכוסה כמעט כולו בארון קודש יפהפה, עשוי לוחות עץ אגוז מלך כהה ומשובץ בצדף, נחושת ושנהב. העיטורים כוללים תשליבים גאומטריים, ערבסקות ודגמים של יצורים מכונפים, ומעליו מתנוססים לוחות הברית עם עשרת הדיברות. גבאֵי בית הכנסת מספרים בנוסטלגיה על מסורת עתיקה שלפיה משפחת עדס שילמה אלפי לירות לאמנים בדמשק עבור הכנת ארון הקודש. הארון הועבר מפורק על גבי גמלים נמרצים מסוריה לירושלים באותה שיירה שבה עשתה המשפחה את דרכה מחלב אל עיר הקודש. דא עקא שהמשפחה עשתה כזכור סיבוב ארוך במצרים לפני שהגיעה ארצה, ולכן יש אולי לאמץ את גרסת זקני העדה שזוכרים סיפור אחר. על פי גרסתם נעשה ארון הקודש בארץ ישראל על ידי אמנים שבאו מדמשק, ועל כן אין בסיפור שלנו מסעות גמלים נמרצים.

 

 

גלגולי הבימה

כמקובל בבתי כנסת מזרחיים, עומדת הבימה בעדס במרכז בית הכנסת והספסלים המרופדים סובבים אותה מכל כיוון. זקני המתפללים שכבר הלכו לעולמם עוד ידעו לספר כי הבימה המקורית שהביאו העדסים מדמשק נעשתה בעבודת תשבץ דומה לזו של ארון הקודש, אלא שבימה זו נשדדה מתישהו על ידי גזלן חובב יודאיקה, וכך נאלצה הקהילה להחליפה בבימת פסיפס שהייתה כנראה לא משהו. בשנות השישים נדב לבו של מאיר לוי, קבלן אורפלי יוצא טורקיה שנהג להתפלל בעדס, לתרום בימת שיש מפוארת לעילוי נשמת הוריו המנוחים. השיש המדובר לא היה אלא אבן חברונית נסורה ומלוטשת, אבל לזכותו של לוי ייאמר שהשיש המזויף הזה היה להיט בשנות השישים, והקהילה הייתה בעננים. לקראת חגיגות שנת המאה לבית הכנסת ב-2001 הוחלט כי השיש עשה את שלו והגיע הזמן לבימה חדשה. האמן יגאל תמיר, תושב השכונה, בנה בימה חדשה ומעלפת מעץ אגוז אירופי משובץ בצדף הפנינה מיַם סוף, ברוח ובסגנון ארון הקודש המקורי של עדס. אגב, בחגיגות השתתפו נשיא המדינה וראש הממשלה, ללמדכם מה רבה חשיבותו של בית הכנסת עדס בעולמנו.

להתפעלות הכללית מבית הכנסת תוכלו להוסיף את הקירות המקושטים בעיטורי קיר ירקרקים הזרועים תשליבי מנורות ומגִני דוד וערבסקות. בין העיטורים שולבו פסוקים, סמלי השבטים, סימני המזלות ועמודים קלסיים מצוירים. העיטורים הם פרי מכחולו של אמן בצלאל אשר הוזמן לצורך כך ב-1912 מבית ספרו, שניצב עד היום ברחוב בצלאל הסמוך. חתימתו של הבחור נרשמה בשני קצות הקיר שמעל ארון הקודש: 

עבודת הקישוט מוקדשת לבית הכנסת מהצייר יעקב שטַרק, בצלאל, עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן.

המלה 'מוקדשת' מעידה כי הצייר המוכשר והצנוע סירב לקבל שכר על עבודתו המסורה, אלא רק את הוצאות השפכטל, הצבע, המברשות וספלי הקפה פה ושם.

 

הדרבי הקדוש

מיום ייסודו של בית הכנסת עדס ועד ימינו מתקבלים לשמש בו כחזנים רק אמיצי לב אמיתיים המסוגלים להכיל בשוויון נפש נהמות קרב מהקהל על כל טעות הגייה זוטית. גאוותה של הקהילה היא בייצור ליגת על של חזנים בכירים המכירים כל רבע טון במקאמים – סולמות מוזיקליים – של מורשת הפיוט המזרחית בארץ ישראל.

כיום נהנה בית הכנסת עדס מיוקרה חזנית המתנקזת לשני ערוצי עניין. האחד הוא סליחות בחודש אלול בנוסח חלבּי בטעם של פעם עם תקיעות שופר וקפה שחור; והחשוב יותר – אמירת הבקשות. שירת הבקשות היא מנהג חורפי הנפוץ בקהילות המזרח מאז המאה ה-16, שבמסגרתו מתכנסים באשמורת ליל שבת לשירת פיוטים רציפה עד תפילת שחרית. מדי שנה נערך בחורף הירושלמי הדרבי הקדוש – תחרות פיוט בקשות בין שתי קבוצות הפייטנים המרכזיות בעיר, זו של עדס בנחלאות וזו של בית הכנסת המרכזי בבוכרים. הדרבי נערך בשתי שבתות, בדרך כלל בחנוכה ובשבת שירה, פעם אצלכם ופעם אצלנו. שתי קבוצות הפייטנים יושבות אז זו מול זו ומשחקות פינג פונג מקאמים מסולסלים ונהדרים לצהלת הקהל. בקיצור, אם חובבי פיוט אתם, שאו רגליכם לעדס בחורף ותראו ישועות.