הדרך שעברה רחובות מאז שיהושע חנקין קנה את אדמותיה ועד צמיחתה לעיר גדולה בישראל התחילה בלילה אחד של בדידות ופחד. סיפור מתמשך המתחיל ברחוב יעקב, עובר דרך מנוחה ונחלה ומגיע עד פרדס מינקוב

לאן נוסעים?

רחובות
בתי מתיישבים וחלוצים מהמאה ה־19 ברחבי העיר

 

קצת קשה להאמין, אבל העיר רחובות החלה את דרכה בעקבות עצבים שחטפה אישה צעירה בשם אולגה. כן, ההיא מגבעת אולגה.

הגברת הייתה אשתו של גואל האדמות המיתולוגי יהושע חנקין, שבין היתר רכש בשנת תר"ן (1890) במיטב כספו את 'אדמות דוראן' שמדרום לראשון לציון. מדובר היה בקרקע חקלאית נהדרת שהשתרעה על פני שטח עצום של למעלה מעשרת אלפים דונם, אך למרות מאמציו נתקע חנקין עם הרכישה ולא מצא קונים יהודים לאדמתו. אולגה השתוללה מכעס על אנשי אגודת חובבי ציון באירופה, והטיחה בהם שהם מדברים בלי סוף על ציונות והתיישבות וחקלאות, אבל לא עושים כלום כדי לממש את כל זה. עיקר כעסה יצא על כך שכל יום שעובר על המרחב העצום של אדמות דוראן ללא התיישבות יהודית מגביר את החשש שהערבים תושבי האזור ישתלטו על השטח ויקבעו עליו חזקה.

רוגזה של אולגה הביא אותה לחפש בארץ ישראל יהודים אמיצים שיסכימו לגור על אדמות דוראן – בקרבת שבטים בדואים עוינים – ולו גם באופן זמני, עד שיימצא רוכש לקרקע. לאחר בירור מעמיק היא סימנה שני מועמדים ראויים: לייב יוסיסוב – לימים יוספזון – יהודי קשיש מבריסק תושב יפו, בעל חיבה עזה לציון ומראה מעורר הוד קדומים אפילו בעיני הערבים; וניסן קנטרוביץ, צעיר עצום ממדים מפינסק, תושב ראשון לציון, בעל נפש יהודי הומיה ומראה של "לא כדאי לכם להתעסק אתי". היא כינסה את השניים והבטיחה להם שאם יתיישבו באופן מידי על אדמות דוראן הם יקבלו חלקה מוזלת ביותר, כולל בונוס יוצא דופן – לבחור את מיקום חלקתם בשטח.

בימינו לא יעלה על הדעת לקנות מגרש בלי לדעת היכן הוא, אבל בימים ההם, כאשר קרקעות נקנו בגושים על ידי אגודות וחברות, נהוג היה לחלק את השטח למגרשים, לאסוף את הכסף מכולם ואז לערוך הגרלה שבה נקבע אם תזכה לנוף מרהיב מול הים, או שמא לנוף קצת פחות מרהיב מול תעלת ביוב מקומית. ההצעה של אולגה הייתה אפוא מפתה מאוד, והשניים הסכימו לה מיד, אלא שאולגה התנתה את קיום החוזה בכך שהם ייגשו לאדמות דוראן עוד באותו יום ואף ילונו עליהן בלילה כהוכחה לחזקתם על המקום.

 

לילה לא שקט

בריאיון שפורסם לימים בכתב העת 'הדואר' תיאר קנטרוביץ את קבלת הפנים הצוננת ביותר שלה זכו השניים באדמות דוראן מצד הבדואים המקומיים. החבר'ה הביטו בהם בעוינות גלויה ולא טרחו לענות על ברכתם לשלום. בהמשך נשרכו בעקבותיהם כלבים מפחידים וילדים קראו אחריהם קריאות גנאי, אך מבטו המצמית של קנטרוביץ סילק אותם מעליהם. השניים העבירו את שארית היום בטיול בחלקה הענקית, ואף עלו לרום שתי הגבעות השוכנות בה – הגבעה המערבית והגבעה המזרחית. הנוף היה מהמם ביופיו, ובערוב היום, כשישבו בראש הגבעה המזרחית והביטו אל הרי יהודה הקסומים, סיכם יוסיסוב הקשיש:

אה, אה, מחייה נפשות. ידענו אל נכון שבסביבה זאת נחיה, בה ניקבר ובה נקים דורות אחרינו
(עמיהוד נחמני, "הלילה הראשון", 'הדואר', ז' בתשרי תשכ"ג, 5.10.1962, עמ' 739).

כל שנותר אז לעשות היה לקבוע היכן יעמיד כל אחד מהם את ביתו, זאת אומרת, היכן ילון בפועל באותו לילה. יוסיסוב תפס מיד את הגבעה המזרחית, ולפיכך הכריז קנטרוביץ כי ביתו שלו יהיה ברום הגבעה המערבית. עם רדת החשכה התכוון קנטורביץ לסור לגבעה 'שלו', אבל אז החלו החרדות לחלחל בצמד – מה יקרה אם בשעת לילה יותקפו על ידי השכנים העוינים ולא ישמעו זה את זעקות רעהו? לקנטרוביץ היה רעיון:

"ר' לייב! איש איש יעמוד הלילה על ראש גבעתו".

"יחידי?" שאל ר' לייב ברעד. "כן, יחידי", עניתי, "ובבוא חצי הלילה אתה תתחיל לקרוא ולצעוק כדי שאשמע ואענה, ואם לא אשמע את קולך ואתה גם אתה לא תשמע קולי, נלך איש לקראת רעהו בנחת ונאזין לקולותינו, וכן נעשה עד שנשמע איש את קול רעהו הקורא לעזרה … ובמקום אשר נשמע בראשונה איש את קול אחיו – שם נקים בתינו" (שם).

הרעיון להקים את הבתים באמצע הדרך, במרחק צעקה זה מזה, התקבל בברכה, והשניים פנו איש לדרכו בציפייה לשעת חצות, אלא שהשעות הנוקפות לא עברו בנעימים, בלשון המעטה. להקות שועלים ותנים מייללים החלו להדהד במרחב, כלבים נבחו בעוז, והבדואים החליטו להפחיד את זוג היהודים הבודד עד מוות ולכן פיזרו ברוח קללות ויללות מקפיאות דם. קנטרוביץ לא התרגש ממקהלת האימים, אבל חשש מאוד שמא יוסיסוב הזקן יתעלף מרוב בהלה. הוא ניסה לצעוק לו מלים מרגיעות, אבל הבין שקולו נעלם בתוך הקקופוניה הלילית ונותר אובד עצות. לבסוף נמתח קנטרוביץ על פסגת הגבעה למלוא גובהו ושחרר לחשכת הלילה שאגה מטורפת:

לא הכרתי את קולי. שאגתי שאגה איומה וארוכה! אחת ושתיים. שאגת אריה! השתקתי את כל הסביבה: הרוחות, האדם והחיה. נדמו הקולות, הכלבים לא חרצו לשונם, ובני ישמעאל נעלמו כאילו בלעתם האדמה (שם, עמ' 740).

עם השתרר השקט מיהר קנטרוביץ במורד הגבעה כדי לוודא שרוחו של יוסיסוב עוד לא פרחה ממנו. לאורך הדרך הוא קרא שוב ושוב בשמו, אבל לא שמע דבר. חששותיו הלכו וגברו, עד שהגיע לתחתית הגבעה המזרחית ופתאום שמע את הזקן קורא חלושות: "ניסן, הצילה! ניסן, אייכה?". יוסיסוב התגלה רועד כולו מפחד באמצע המדרון המזרחי, מה שגרם לקנטרוביץ למהר אליו, לחבק אותו, להרגיע אותו ואף להציע לו לנוח מעט. אך הזקן לא התכוון כלל לישון בלילה הזה:

"לא ולא! הלילה ליל שימורים הוא לנו. הם ניסו לייראנו ולהבריחנו ממקומנו ולא יכלו לנו. ובשומעי את קול שאגתך ידעתי כי פה נישאר! ניסן, היש לך חזנים או אריות במשפחה? כי שאגה לך מרעידת ארץ, שאגת אריה ממש! ושמי הלא לייב, יהודה אריה… ופה, במקום אשר אנחנו עומדים עתה, פה בנה אבנה את ביתי! (שם).

כפי שסוכם מראש, קבע קנטרוביץ את ביתו במקום שבו שמע לראשונה את קולו של יוסיסוב – למרגלות הגבעה המזרחית – מה שהותיר את הגבעה המערבית מחוץ לעסק. שני הבתים היהודיים הראשונים על אדמות דוראן נבנו אפוא ב-1890 במרחק לא רב זה מזה, ועד היום תוכלו למצוא את בית יוספזון – הבית הראשון ברחובות – ברחוב יעקב 20; ואת בית קנטרוביץ – הבית השני – לא הרחק משם, ברחוב יעקב 2. סיפור גבורתם המרגש של יוסיסוב וקנטרוביץ לא נשכח עד היום.

לצהלתה של אולגה החליטה אגודת ההתיישבות 'מנוחה ונחלה' לרכוש את אדמות דוראן במלואן.