שליטתו של האדם בגורלו היא מוגבלת, וקמעות מאפשרים למאמינים בהם לפנות אל גורמים בלתי נראים השולטים בגורל ולהטות אותם לכיוון הרצוי. סדרות של קמעות מאפשרות לנו היכרות עם המשמעויות שמאחורי המלאכה המורכבת הזו | חן אביזוהר חגי

לידה הייתה מאז ומעולם אירוע שכרוכות בו סכנות הן ליולדת הן לוולד. סכנות אלה פחתו במידה ניכרת במהלך המאה העשרים, אך עד אז שרר פחד מוות, פשוטו כמשמעו, בכל לידה ובסביבתו של הרך הנולד. על פי הערכות במאה ה־18 מתו בצרפת כרבע מהתינוקות בזמן הלידה או במהלך שנתם הראשונה, ורק מעט יותר ממחצית מהיילודים הגיעו לגיל חמש. לכן לא מפתיע שבני התקופה חיפשו כל דרך אפשרית למנוע אסונות בלידה ובינקות. יהודים באירופה הנוצרית ובמרחב המוסלמי פיתחו שיטות הגנה שנסמכו לעתים על מה שהיה מקובל בחברה המארחת. בין השאר נכתבו מרשמים מאגיים וספרי סגולות לסיוע בלידה, וקמעות להגנה על היולדת ועל תינוקה. מרשמים מאגיים וקמעות היו מצויים כבר בעת העתיקה, וספרי סגולות נפוצו בעיקר מהמאה ה־16 בעקבות המצאת הדפוס. 

קמע הוא חפץ השואב את כוחו מלשונות השבעה ומסימנים מאגיים הכתובים בו. אלה פונים אל כוחות על טבעיים במטרה לכבול אותם בכוח הלחש לפעול לטובת בעל הקמע. הקמעות נקבעו מעל מיטתה של היולדת או על קירות החדר; נקשרו למקומות שונים בגופה או הונחו על בטנה; ולעתים אף נחקקו במתכת ועוצבו כתכשיטים שנישאו על הגוף. בנוסף לקמעות היה נהוג לשרטט עיגול על קירות חדר הלידה ולכתוב בתוכו את המלים "אדם וחוה חוץ לילית", ולכתוב על דלת החדר את שמות שלושת המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלף. 

 

לילית

רוב הקמעות שנועדו להגנה על היולדת והוולד מתמקדים בסכנה המרכזית המאיימת עליהם — השדה לילית, דמות מרכזית בתורת השדים היהודית. לילית מוזכרת במקורות שקדמו למסורות היהודיות העוסקות בה. שדה בעלת שם דומה מופיעה ברשימת המלכים השומרית המתוארכת ל־2,400 לפסה"נ, שם מצוין כי אביו של גילגמש היה השד 'לילו'. במדרש בראשית רבה נקשרה לילית בדמותה של 'חוה הראשונה'.

בספר בראשית יש שני תיאורי בריאה שונים של האישה. בפרק א' נאמר "זכר ונקבה ברא אותם", ואילו בפרק ב' מתוארת בריאה של אדם יחיד, ורק בהמשך נבראת האישה הקרויה חוה מצלעו של האדם. לפי מדרשי אגדה אחדים היו לאדם שתי נשים, הראשונה שנבראה אתו והשנייה שנבראה מצלעו. בבראשית רבה האישה הראשונה מכונה 'חוה הראשונה'. לפי חלק מהמדרשים חוה הראשונה מתה, ואילו לפי אחרים היא המשיכה לחיות גם לאחר בריאתה של חוה אך גורשה מגן עדן, וזו היא לילית. 

בתלמוד מתבטא צדה המפתה והמסוכן של לילית. במסכת שבת מתוארת לילית כשדה המסכנת גברים הישנים ביחידות. הסימנים הבולטים של לילית, בדומה לשדים ורוחות אחרים, הם כנפיים ושער ארוך. באותה תקופה נהגו יהודים בבבל להשתמש בקערות השבעה כדי להתגונן מפני שדים. על רבות מהקערות מופיע שמה של לילית בצורותיו השונות — לליתא, לילתה, או ליליתא. הליליות והלילין הם השדים הנפוצים ביותר בלחשים שנכתבו על הקערות. הם היו ידועים היטב בשמותיהם ובשמות הוריהם וסביהם, ונתפסו כשדים הנכנסים בסתר לבתים ופוגעים בגברים, בנשים ובילדים. 

בקבלה נחשבת לילית לבת זוגו הקבועה של השטן סמאל, והיא ידועה בשני תפקידים עיקריים — חונקת ילדים ומפתה גברים. בעקבות פיתוי הגברים היא מתעברת מהוצאת זרעם לבטלה ויולדת להם בנים שדים. בדרך כלל לילית נחשבת לאחת מארבע אמהות השדים. 

בספר 'תולדות בן סירא', שחובר כנראה בבבל במפנה המאה העשירית, נוסף מוטיב שהצטרף לדמותה של לילית עד היום — הניסיון לפגוע בצאצאיהם של בני האדם בתקופה שבה הם פגיעים ביותר, במהלך הלידה ומיד אחריה. מסופר כי בן סירא כתב לבנו החולה של נבוכדנצר מלך בבל קמע עם שמותיהם וצורותיהם של המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלף. כאשר נבוכדנצר שאל אותו לפשר השמות הוא גולל בפניו את סיפורה של לילית: 

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו וברא את אדם הראשון כיוון שראה אותו יחידי מיד ברא לו אישה מאדמה כמותו וקרא שמה לילית והביאה לאדם. ומיד התחילו שניהם לעשות מריבה. זה אומר את תשכבי למטה, וזאת אומרת אתה תשכב למטה מפני ששנינו שווים ושנינו מן האדמה … כיוון שראתה לילית כך זכרה את שם המפורש ופרחה באוויר וברחה … מיד שלח הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים הללו ואמר להם: לכו הביאו את לילית … הלכו ג' מלאכים הללו והשיגו אותה בתוך הים … ואמרו לה: אם תלכי עמנו מוטב, ואם לאו נטבע אותך בים. אמרה להם: חביביי יודעת אני בעצמי שלא בראני הקדוש ברוך הוא אלא להחליש את התינוקות כשהן בן שמונת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמונת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר. אבל כשהיא נקבה אמשול בה י"ב ימים. ולא היו מניחין אותה עד שהשביעה עליהם בגזירת המקום שבכל מקום שאני רואה אתכם או שמכם בקמיעה שלא אמשול באותו תינוק. ומיד עזבו אותה (מתוך: עלי יסיף, 'סיפורי בן סירא בימי הביניים', עמ' 231־233).

בקמעות רבים מוזכר סיפור זה ברמיזה באמצעות אזכור שלושת המלאכים. לפי התפיסה המאגית עצם השימוש בסיפור מגן על היולדת ועל תינוקה באמצעות הנכחה של האירוע שעליו מסופר. סיפורים שמשמשים בתפקיד מאגי כזה מכונים היסטוריולה.