ההערה 'לא נשואה', המצויה פעמים רבות לצד רישומי יולדות יהודיות במאה ה־19, לא מלמדת על מצב מוסרי ירוד אלא על הגבלות שונות ומשונות שהטילו השלטונות על היהודים

לפני שנים אחדות הגיע בחור אמריקני חייכן לישראל במטרה ללמוד יהדות במכון מאיר הירושלמי, ובמהלך שהותו בארץ סר לארכיון כדי להתחקות אחר שורשיו הייקיים בבוואריה. לשמחתו גילה באחד מפנקסי הלידות רישום של יולדת ממשפחתו, אך לא הצליח לפענח את ההערה שהופיעה ליד שם האישה — "לא נשואה". הבחור קימט את מצחו. שמה של האישה היה מוכר במשפחה, אך העובדה שהייתה אם לא נשואה לא הוזכרה אף פעם. יותר לא פקד הבחור את הארכיון.

 

חתונות שקטות

מקדמת דנא נהגו קהילות יהודיות לשמור רישומים של נישואין, גירושין ופטירות. רישומי לידות של זכרים נשמרו בפנקסי מוהלים, אך פנקסים אלה היו רכושם הפרטי של המוהלים ובדרך כלל לא הגיעו לארכיוני הקהילות, ורישום קהילתי של לידת בנות לא היה קיים בכלל.

לקראת סוף המאה ה־18 חייבו השלטונות ברוב ארצות אירופה את כל התושבים, כולל היהודים, לרשום לידות, נישואין ופטירות בהתאם לכללים שנקבעו בכל מדינה. הרישום נעשה על פי רוב על ידי רב הקהילה, וביישובים שבהם מספר היהודים היה קטן מאוד הכומר המקומי ערך את הרישום גם עבור היהודים.

המעיין בפנקסים שבהם נרשמו הלידות בקהילות היהודיות מגלה מספר רב יחסית של יולדות 'לא נשואות'. האם החברה היהודית דאז הייתה פחות מסורתית ומוסרית ממה שחשבנו, ומוסד הנישואין היה פחות יציב ממה ששיערנו? לא בהכרח.

האמהות שצוינו כ'לא נשואות' בפנקסים היו ברובן נשואות לאבות היילודים כדת וכדין בחופה ובקידושין, אלא שנישואיהם נערכו על ידי רב במה שכונה אז 'חתונות שקטות', בלי להירשם אצל השלטונות וללא ידיעתם.

מנהג זה השתרש כיוון שבמדינות אחדות באירופה הטילו השלטונות הגבלות על נישואי יהודים כאחד האמצעים להפחית או להגביל את מספר היהודים במדינה. מגבלות אלה הוטלו בעיקר במאה ה־18 והן בוטלו רק במהלך המאה ה־19. בפרוסיה אִפשר חוק מ־1714 רק לבן אחד במשפחה לרשת את זכויות התושב של אביו, והבנים האחרים לא היו רשאים להתחתן אלא אם היו בעלי הון לא מבוטל ושילמו מס לשלטונות.

נודעה לשמצה במיוחד מריה תרזה, קיסרית אוסטריה ההבסבורגית באמצע המאה ה־18, שירשה מאבותיה יחס עוין ליהודים. סבה, הקיסר ליאופולד, גירש את היהודים מווינה ב־1670; ואביה, הקיסר קרל השישי, חוקק ב־1726 את חוקי המשפחה (Familianten) — חוקים שהגבילו את מספר המשפחות היהודיות ברחבי מורביה, בוהמיה ושלזיה ואפשרו למעשה רק לבן אחד מכל משפחה להתחתן. מריה תרזה עצמה גירשה את היהודים מפראג ב־1745, אך אפשרה להם לחזור ב־1748 כתוצאה מלחץ בינלאומי. ב־1772 סופחה גליציה הפולנית לאימפריה ההבסבורגית ומספר היהודים תחת שלטון בית הבסבורג הוכפל. ההגבלות שחלו על נישואי יהודים באדמותיה האחרות של מריה תרזה הושתו גם על יהודי גליציה.

זהו אם כן ההסבר לכך שאמהות ‘לא נשואות‘ רבות כל כך מופיעות בפנקסי הלידות שנוהלו בהוראת השלטונות בארצות אלה. לבחורים שלא היה בידם אישור להתחתן אך לא רצו או לא יכלו לעזוב את מקום מגוריהם, ולבחורים שביקשו להתחתן עם אישה ממקום אחר, סודרו חתונות שקטות. הם ערכו חופה וקידושין כדרישת ההלכה היהודית, אך לא רשמו את הנישואין אצל השלטונות וחגגו את הנישואין בהסתר כדי שהדבר לא יגיע לאוזניים הלא נכונות. הילדים שנולדו לזוג כזה נרשמו כילדים לא חוקיים לאם לא נשואה.