הכישוף והמאגיה היו כוחות חיים ובועטים ביהדות בעבר, והם כאלה גם בהווה. הסתירה המובנית בין יהדות לכישוף ובין מודרניזם לכישוף מביאה את השיח האקדמי להתעלם ממנו ללא הצדקה

לפני כשנתיים התגלגל לשולחני מאמר למדני ורהוט על קידוש לבנה. מהיבטים רבים, קידוש לבנה הוא אחד הקטעים המוזרים והחידתיים ביותר בתפילה היהודית. הוא נאמר לאחר תפילת ערבית במוצאי השבת הראשונה או השנייה של החודש, תחת כיפת השמים, לאורו החיוור של הירח, והוא כולל שלל פעולות ואמירות משונות, כמו ריקוד כלפי השמים, חזרה טקסית שלוש פעמים על ברכות ותשובות קבועות, ואמירת הפסוק "תִּפֹּל עליהם אימתה ופחד, בִּגְדֹל זרועֲך יִדּמו כאבן" (שמות ט"ו, ט"ז) קדימה ואחורה. צורה מוזרה זו של אמירת הפסוק היא העניין שהמאמר שקראתי התמקד בו. לאחר הרהור חטוף בלבד באפשרות שמנהג בלתי שכיח זה הוא ניסיון קבלי לחולל שינוי בספירות העליונות ולסלק את הקליפות, ממשיך המחבר ומציע הסברים הלכתיים שגרתיים יותר.

לגמרי במקרה, עלעלתי מוקדם יותר באותו היום באסופת טקסטים מאגיים עתיקים שליקטו שאול שקד ויוסף נווה, ונתקלתי באותו פסוק בלחש כשפים – וגם שם הוא נכתב קדימה ואחורה. מסתבר שסירוס טקסטים תנ"כיים הוא מעשה מקובל בכישוף. נראה ליל אפוא שכך הדבר גם בקידוש לבנה. ההבנה שחלק מן הסידור צמח מעולם הכישוף אין בה משום גילוי גדול. מעניינת יותר דווקא העובדה שאפשרות זו כמעט לא צוינה בשום מקום – לא באותו מאמר שהוקדש לקידוש לבנה ולא במאמרים שדומים לו.

 

אין חיה כזאת

החוקר את הכישוף ביהדות הריהו כרודף אחר חזיון תעתועים, כמתחקה אחר תופעה שעצם קיומה מוכחש. המהלך המחשבתי הוא בדרך כלל כדלקמן: אם זה (טקסט, טקס וכו') יהודי, לא ייתכן שזה כישוף. אם זה כישוף, לא ייתכן שזה יהודי אותנטי.

בעבר, כישוף נחשב לאחד הדברים שיהודים אינם עושים, כמו לשתות לשכרה או – בעולם העתיק – ליצור אמנות פיגורטיבית. אולם בעשורים האחרונים השתנו הדעות בקרב החוקרים ובקרב הציבור גם יחד. האנלוגיה לאמנות יהודית עתיקה אכן מאלפת. בדיוק כפי שבכמה בתי כנסת עתיקים נתגלו פסיפסים שבהם מצוירים אלמנטים מיתולוגיים, ואילצו אותנו לשקול מחדש את הנחות היסוד שלנו על היחסים בין היהדות הקדומה להלניזם ולאמנות החזותית, כך גם מספרם של החפצים, הטקסטים ואפילו ספרי המתכונים המאגיים השפיעו רבות על חשיבתנו באשר לכישוף ביהדות.

שני ספרי מחקר מן העת האחרונה, וגם תערוכה גדולה שנפתחה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים תחת הכותרת "לכל הרוחות והשדים, לחשים וקמיעות במסורת היהודית", מעידים על הלוך הרוחות. אולם הוויכוחים על כישוף יהודי לא דעכו. גדעון בוהַק מאוניברסיטת תל אביב ויובל הררי מאוניברסיטת בן גוריון – מחברי הספרים שהזכרתי – דנים כל אחד בנפרד בשאלת האירועים החברתיים שפרופסורים ברחבי העולם אוהבים יותר מכל וחוששים מפניה יותר מכל: "במה אתה עוסק?". הררי מתלונן שכאשר הוא משיב שהוא חוקר כישוף יהודי, הוא נתקל בתגובה המתלהמת: "כישוף יהודי? אין דבר כזה. או כישוף או יהודי. סגולות, קמעות, ברכות, קללות, שימוש בשמות וכדומה, הם עניין אחר לגמרי". בוהק, לעומתו, מספר על חוויות חיוביות יותר בדרך כלל: "אתה חוקר כישוף יהודי? אולי תוכל להעיף מבט בכתב יד אזוטרי שירשתי מאבי סבי?".

שתי התגובות מאפיינות את התיעוב ואת המשיכה העמוקים שבני אדם חשים כלפי כישוף. מאז ימי קדם, מעשים שנתפסו ככישוף הוקעו כזיוף, והושמצו או נאסרו מכל וכל. אולם בה בעת, האפשרויות הגלומות בכישוף – בפרט הטענה המרכזית שכישוף יכול לעקוף ערוצים דתיים נורמטיביים ולספק חבילת 'שירותים' מרשימה – משכו רבים לאורך ההיסטוריה באותה מידה שבה הן דחו רבים.

במחשבה שנייה, הדיון במאגיה, ובמיוחד במאגיה יהודית, אינו רק רדיפה אחר חזיון תעתועים אלא גם השתעשעות במשחקי לשון. התנ"ך, במיוחד ספר דברים, משתמש במספר מלים כדי לתאר מכשפים וקוסמים למיניהם. כל המונחים האלה מופיעים בהקשרים שליליים: "מכשפה לא תחיה", "כי תועבת ה' כל עושה [כשפים] אלה". כתוצאה מכך, יהודי המכבד את עצמו שעוסק במאגיה לא יעז להשתמש במונחים אלה כדי לתאר את מעשיו. במקום זה השתמשו לאורך הדורות בתארים מרוממים יותר כמו 'איש מעשים' ו'בעל שם'. לתיאור חפצי כישוף משתמשים במלים דוגמת 'קמע'. ולמעשי כישוף יש מונחים שגורים כגון 'קבלה מעשית' ו'סגולה'.