העלייה לרגל, אל בית המקדש, הייתה חווית חג בלתי נשכחת עבור העולים, וכנראה גם שיאו של מבצע לוגיסטי מורכב מצד פרנסי העיר. יש מי שמבקשים גם כיום להכין את ירושלים לעלייה המונית לרגל, ומפיקים לקחים אפילו ממכה הרחוקה

בדרך עפר רחבה המכונה 'דרך האבות', בין נווה דניאל לאלון שבות שבגוש עציון, מספר מבנה רחב ידיים של מקווה טהרה על ימים שבהם שקקה הדרך עולי רגלים בדרכם לירושלים. היעדרו של יישוב גדול בסביבה שיצדיק את קיומו של מקווה המים הגדול, בעל מערכת המדרגות הכפולה, מעיד על השימוש המיוחד של המבנה, שעמד אז על אם הדרך שלימים הייתה חלק ממערך הדרכים הרומיות ביהודה.

"המשנה מספרת לנו על העלייה לרגל כהפקת ענק שהופעלה על ידי גורמים ציבוריים, 'בית הדין' בלשונה", מסביר פרופ' זאב ספראי מאוניברסיטת בר אילן, מחבר סדרת הספרים 'משנת ארץ ישראל' – יחד עם אביו פרופ' שמואל ספראי ועם אחותו חנה ספראי ששניהם כבר הלכו לעולמם – היחיד שפרסם אי פעם מונוגרפיה היסטורית על העלייה לרגל בימי בית שני. "המשנה בשקלים (א', א') מספרת: 'בחמשה עשר בו [באדר] קורין את המגילה בכרכין, ומתקנין את הדרכים, ואת הרחובות, ואת מקוואות המים. ועושין כל צרכי הרבים, ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים'. התוספתא (שם) מסבירה את הפעולות הללו כהכנה לעלייה לרגל: 'סמך לעולי רגלים כדי שיהו מותקנים בשלושה רגלים אלו'. בהמשך מדברת התוספתא על שליחי בית דין שיוצאים לעשות פעולות אלה. ועדיין, המערכת המתוארת במשנה נראתה לרבים כתיאור של סדר אידילי ולא מציאותי, עד שגם העדות הארכיאולוגית לימדה אותנו שהעניין רציני לגמרי. היה ניהול להפקה הזו".

לבקר בהיכלו – גב בירושלים, גרסת בית שני | שולמית מישקין

אחרי שהלך בדרכים שנסללו עבורו וטבל במקוואות שהוקצו לשימושו, הגיע עולה הרגל של ימי הבית השני אל העיר שבה נכונה לו חווית הצפייה בעבודת המקדש המרשימה והשתתפות עם המוני אחיו בחגיגות הרגל. ההולך בעקבותיו כיום יכול לשחזר את החוויה

ממצרים, מבבל, מאסיה הקטנה ומרומא – יהודים מכל רחבי התפוצה של סוף ימי הבית השני עלו לירושלים לקראת הרגל ופגשו שם את אחיהם יושבי ארץ ישראל. אמנם לא שלוש פעמים בשנה: המסע מבבל למשל לקח כשלושה שבועות. ובכל זאת, אף שרוב היהודים נותרו בעריהם ברגל, הם ניסו להגיע לירושלים כאשר יכלו. נפליג לרגע בדמיוננו ונעקוב אחרי מסעם של עולי הרגל אל המקדש.

ברֵכה ציבורית

כשעולי הרגל הגיעו לירושלים, התחנה הראשונה שלהם הייתה ככל הנראה בברכת השילוח, בצדה הדרומי של העיר. ברכה זו קיבלה את מימיה ממעין הגיחון, המעין היחיד בירושלים. המים הוטו לברכה כבר בתקופת בית ראשון בימי המלך חזקיהו, אך ברכה גדולה ומרשימה יותר נבנתה בתקופת בית שני.

כשאוכלוסיית העיר התרחבה, ועולי הרגל התרבו, ברכת השילוח כבר לא סיפקה את כל צורכי המים של העיר. העיר החלה שותה מים ממעיינות באזור בית לחם, שהובאו אליה באמות מים, שבנייתן מיוחסת בין השאר לבנאי הגדול הורדוס המלך. אולם לברכת השילוח היה מעמד מיוחד: רק ממנה שאבו מים לצורך המקדש. משם הביאו את המים שניסכו על המזבח בחג הסוכות, ומשם לקחו מים לאפר הפרה האדומה שנועד לטהרת טמאי מת.

ברכת השילוח הייתה התחנה הראשונה של עולי הרגל. כפי שנחשף בחפירות של השנים האחרונות, הברכה שימשה מעין 'כיכר העיר', מקום התכנסות, ולדעת רבים גם מקום טבילה לקראת העלייה אל ההר. באזור הברכה יכלו עולי הרגל להתעדכן בחדשות האחרונות שהסתובבו בעיר, לברר אפשרויות לינה, להתעניין במצבם של רווקי העיר ולחפש שידוך לבנות.

להמשך קריאה