עד מלחמת העולם הראשונה לא הייתה לערביי ארץ ישראל – פלשתינה – תודעה עצמית של לאום, ואי אפשר לדמיין היווצרות של תודעה כזו בלי משפחת חוסייני. סיפור בן 300 שנה על משפחה שהצליחה לא רק  לצבור כוח אלא גם לעורר השראה

מה המשותף למופתי, למצביא האגדי, לראש העיר, לאחראי על המקומות הקדושים, לפוליטיקאי המהולל, למדינאי ולחוקר? התשובה היא שם המשפחה. משפחת חוסייני הירושלמית חלשה על משרות מרכזיות ועל מוקדי כוח בירושלים, בחברה הפלשתינית ובעולם הערבי במשך כ-300 שנה, מסוף המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-21. קרנה עלתה בימי האימפריה העות'מאנית וכוחה היה רב אף בימי המנדט הבריטי, עד שהקמתה של מדינת ישראל טרפה את הקלפים. גם לאחר קום המדינה המשיכו בני המשפחה להיות בכותרות, ועד היום – אף שמשפחת חוסייני ירדה מגדולתה כמו מעמד הנכבדים כולו – עדיין מעורר השם אל-חוסייני רגשות עזים של הערצה וכבוד או של טינה ויריבות מרה.

שיטת המשטר של האימפריה העות'מאנית בפרובינציות שלה הייתה יצירת שכבות אליטה בכל מקום ולכל עדה. שכבה זו הייתה מורכבת מהנכבדים שבכל עיר, ובאמצעותה תקשר הממשל עם הנתינים ושלט עליהם. בירושלים כללה שכבת האליטה כעשרים משפחות חזקות, ובהן משפחות ח'אלדי, נשאשיבי ונוסייבה. בין המשפחות בלטה משפחת חוסייני המייחסת עצמה לחוסיין – בנם של עלי בן אבי טאלב ופאטמה ונכדו של הנביא מוחמד. גם אם אין אמת עובדתית בייחוס המשפחתי הרם, הוא התקבל על דעת הציבור כבר במאה ה-18 והעניק למשפחה מעמד של אצולה. 

 

עבד אל-לטיף צובר כוח

שורשיה של משפחת חוסייני בארץ ישראל מתחילים כבר במאה ה-11, אך מי שבתקופתו ניכרה עוצמת המשפחה היה עבד אל-לטיף אבן עבדאללה במאה ה-18. כשהיה בן 51 מונה למשרת נַקִיבּ אל-אשראף – ראש הנכבדים בעיר – במקביל לתפקיד שייח' אל-חרם אל-קדסי, שומר המסגדים הקדושים של ירושלים, שירש מאביו. בכתב המינוי למשרת הנקיב נאמר:

הרינו מצווים כי אתה תמונה כנקיב אל-אשראף של המקומות הקדושים בירושלים, שכם, עזה, רמלה וג'נין. עליך לנהוג בכבוד בכל אלה אשר נמנים עם אילן יחס מכובד. עליך לשמור על זכויותיהם החוקיות … בצניעות רבה, כבוד נקיב אל-אשראף העות'מאני (אילן פפה, 'אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני – ביוגרפיה פוליטית', עמ' 23).

שתי המשרות ניתנו לעבד אל-לטיף לאחר שנים של שתדלנות באיסטנבול שלוותה במתנות יקרות ערך כמו סבונים ובשמים. אוזנו הייתה כרויה תמיד לנעשה בחצר הסולטן, במטרה לטפח את מעמדו בהשוואה למשפחות האחרות. לאחר שזכה בשתי המשרות יכול היה עבד אל-לטיף להטיל את מרותו בירושלים ומחוצה לה, וחשוב מכך – בני משפחות אחרות לא יכלו להתחרות במעמדו.

המשאב העיקרי שהעניק למשפחות האליטה העירונית את מעמדן היה הרווח שקיבלו מניהול ההקדשים ומשירותי הדת שסיפקו לתושבי העיר. את השליטה בנכסים ובמשרות הללו דאגו המשפחות להעביר בירושה, ועבד אל-לטיף אל-חוסייני הצליח להעניק ליורשיו מעמד בכורה בירושלים והטיל עליהם את המשימה הקשה לשמור על מעמדם. מקור נוסף לעוצמה כלכלית היה הלוואות שניתנו לקהילות יהודיות ונוצריות שלא פעם באו לבקש סיוע מהנכבדים המוסלמים. חובות שלא שולמו בחיי הלווים שולמו מהירושה שהותירו אחריהם, ומעיזבון לעיזבון גדל הונה של משפחת חוסייני. מעמדם של בני המשפחה כנושים העניק להם בנוסף לרווח כלכלי גם מעמד של פטרונים ושל בעלי דעה בקרב הקהילות הלא מוסלמיות בירושלים. לנושי היהודים למשל הייתה זכות וטו במינוי פרנסים לקהילה היהודית.