מאורעות תרפ"ט החריפו את היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, אך גם העמיקו את הקרע בין שני המחנות המרכזיים בתנועה הציונית. מכתב למערכת עיתון 'דבר' ששלח דוד בן-גוריון לאחר הפרעות מלמד כיצד הפך הוויכוח סביב סוגיית הכותל לעימות עקרוני על דרכה של הציונות

כחודשיים לאחר מאורעות הדמים של תרפ"ט (1929), שבהם נרצחו בידי פורעים ערבים 133 יהודים – רובם בחברון, בירושלים ובצפת – פרסם דוד בן-גוריון בעיתון 'דבר' מכתב חריף במיוחד. לא הפורעים הערבים עמדו במרכז מתקפתו, ואף לא השלטון הבריטי. הוא הפנה את ביקורתו כלפי יריביו הפוליטיים מהתנועה הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי, והאשים אותם ביצירת אווירה שהגבירה את המתיחות סביב הכותל המערבי ערב הפרעות. המכתב, הכתוב בלשון סרקסטית ולעתים ארסית, אינו רק תגובה לאירועי השעה, אלא מסמך הממחיש את עומק הקרע האידאולוגי ואת המאבק המר שהתנהל בין שני המחנות המרכזיים של התנועה הציונית בשעה מכרעת בתולדות היישוב.

 

לקראת התנגשות

בערב יום הכיפורים תרפ"ט הציב שמש הכותל מחיצה זמנית להפרדה בין גברים לנשים ברחבת התפילה. המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני מחה על פעולה זו בטענה שהמחיצה מהווה בנייה קבועה המפרה את הסטטוס קוו בהר הבית, ודרש להסירה לאלתר. השמש התחייב בפני המשטרה הבריטית כי המחיצה תוסר בתום התפילה. בבוקר שלמחרת הייתה עדיין המחיצה במקומה ועל כן פרצה המשטרה למקום, הרסה את המחיצה והתעמתה עם המתפללים היהודים.

התקרית הפכה במהירות לסמל לאומי ודתי, ועוררה מתיחויות בקרב יהודים וערבים. אל-חוסייני הפיץ בעולם הערבי את הטענה שהציונים מבקשים להשתלט על הכותל, להרוס את המסגדים שעל הר הבית ולהקים על חורבותיהם את בית המקדש. בקרב היהודים התגובה הייתה חצויה. זאב ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים ראו בהתערבות המשטרה השפלה לאומית ותקפו בחריפות את הבריטים על כניעתם ללחץ הערבי, ואילו בן-גוריון מנהיג תנועת העבודה קרא להימנע מהסלמה ואף העלה אפשרות לרכישת הקרקע הסמוכה לכותל.

בחודשים הבאים גברה המתיחות. כל צד ראה בפעולות יריבו הוכחה נוספת לכוונות הזדון שלו. הצבת ספסלים לטובת מתפללים מבוגרים הוצגה על ידי הערבים כצעד נוסף בדרך להשתלטות על המקום, ואילו היהודים מחו על התנכלויות חוזרות ברחבת הכותל. מוסלמים יידו אבנים, הרעישו עם כלי נגינה במהלך התפילות ואף העבירו עדרי חמורים סמוך למקום התפילה. ניסיונות התיווך של הבריטים נכשלו. המופתי עמד על כך שליהודים לא יוענקו זכויות נוספות בכותל, ואילו ההנהגה הציונית ראתה בהצעות הפשרה פגיעה בזכויות ההיסטוריות של היהודים במקום.

בקיץ 1929 הגיע המצב לנקודת רתיחה. בדרשתו השבועית בהר הבית הכריז המופתי אל-חוסייני כי למי שיהרוג יהודי מובטח מקום בעולם הבא. בעקבות ההידרדרות ייסד פרופ' יוסף קלוזנר את הוועד למען הכותל המערבי, שהיו לו סניפים בערים אחדות בארץ. מטרת הוועד הייתה להפעיל לחץ ציבורי על מוסדות המנדט כדי שיגנו על הכותל. בעיתון 'דֹאר היום' – ביטאונה של התנועה הרוויזיוניסטית – קרא הוועד ליהודים לערוך הפגנות מחאה:

יהודים דתיים ולאומיים שבכל ארבע כנפות הארץ, התעוררו והתאחדו! … הסתדרו לאגודות 'למען הכותל', עִרכו אסֵפות של מחאה, לכו והפגינו אצל הקונסולים הבריטים בכל הארצות בעד הכותל … הרעישו שמים וארץ על העוול והעושק שלא נשמע כמותו, לגזול מאומה חיה את שארית מחמדיה ואת כבשת הרש שלה! (הוועד המרכזי למען הכותל המערבי, "למען הכותל המערבי בירושלים – קול קורא לעם ישראל בכל מקום שהוא!", 'דֹאר היום', ו' באב תרפ"ט, 12.8.1929, עמ' 3).

יומיים אחר כך השתתפו כ-6,000 יהודים בהפגנה בתל אביב, ולמחרת, בתשעה באב, ערכו צעירי בית"ר תהלוכת הפגנה גדולה אל הכותל שעברה דרך שער שכם. למרות שלא הותר למשתתפים להפגין ליד הכותל נישאו שם נאומים, הונף דגל הלאום והושר המנון 'התקוה'. למחרת יצאו ערבים מהר הבית להפגנת תגובה, וחלקם הגיעו אל רחבת הכותל ושרפו סידורים ופתקים שהוטמנו בין האבנים. בימים הבאים גבר המתח ברחובות ירושלים. כשבוע אחר כך, ביום שישי, י"ז באב (23.8), פרצו המהומות. לאחר תפילות הצהריים יצאו המוני ערבים חמושים לרחובות ירושלים, תקפו יהודים, בזזו בתים, ורצחו באכזריות 41 יהודים בירושלים ובמוצא. האלימות התפשטה במהירות מירושלים לארץ ישראל כולה. בחברון נטבחו 67 יהודים ובצפת 18. הרוגים נוספים היו בחיפה, בתל אביב, בבאר טוביה ובחולדה. בפרעות ברחבי הארץ נפצעו מאות ויישובים אחדים חרבו וננטשו.