המושג סְפר המוביל את הספר לקוח מעיון בהיסטוריה האמריקאית. למסע לארצות חדשות ונידחות במערב – שהחל בעצם ההגירה אל העולם החדש והמשיך בהדרגה עד לחופי המזרח – היה תפקיד משמעותי ביצירת הזהות הלאומית של ארצות הברית. בחינת ההיסטוריה היהודית באמצעות המושג סְפר נראית מבטיחה, שכן המסע אל ארץ לא נודעת מאפיין הן את מסעו של אברהם אבינו לארץ כנען והן את חלוצי הציונות שעלו לארץ ישראל, ויש לו תפקיד גם בחיי היהודים שנדדו בין גלויות שונות שהיו להם לבית. העיון בספר אינו מסתכם בסְפר כארץ חלום שבה יתגשמו כל התקוות. המחבר מוליך גם אל מסעותיהם של מגלי הארצות האירופים שהעניין שלהם בסְפר היה אנוכי יותר – הם ביקשו להגיע אליו, לנצלו ולשעבד את תושביו – ואל הסְפר האסיאתי של האימפריה הרוסית וברית המועצות ששימש כארץ גזרה.

עשהאל ממשיך אל התנפצותם של חלומות הסְפר. במקרה האמריקאי הסְפר פשוט התמלא והפך משממה לארץ נושבת, והזהות האמריקאית שינתה את פניה. הסְפר היהודי הגלותי עומד היום בפני שבר, כאשר קהילות ברחבי העולם נזנחות ובניהן עוברים למרכזים היהודיים הגדולים בישראל ובארצות הברית. בהקשר הישראלי מציין המחבר שני חלומות של סְפר שהתנפצו, החלום על מרחבי ארץ ישראל השלמה אשר נפתחו בפני הישראלים במלחמת ששת הימים והפכו ברבות השנים למוקדי מלחמה בלתי פוסקת בעצימות משתנה, והחלום על מזרח תיכון חדש שאמור היה להפוך את ישראל למרכז עסקים שמרחביו הגדולים של המזרח התיכון נפתחים לפניו, אך נתקל בהתנגדות הפלשתינית ובאביב הערבי.

הספר כולו כתוב ככתבה עיתונאית ארוכה. הוא עובר דרך רגעים בחייהם של אנשים יחידים מהעבר אל ההווה, ומלווה בתיאורי מסע של המחבר למקומות שבהם התרחשו האירועים. התיאור העיתונאי מוסיף חיות רבה לתיאורים, אך לא בטוח שמה שמתאים לרשימה עיתונאית מצליח לעבוד גם בספר ארוך. קוראים המצפים לפתרון שיציע המחבר לשאלת הסְפר הישראלי נדרשים לסבלנות רבה עד לסיום הספר, שכמו 'אלטנוילנד' של הרצל מתרחש בעתיד, ובו מסופר כיצד מגיעים ליישובו המסיבי של הנגב ולשובו של קסם הסְפר לתרבות הישראלית. 

נקודת המוצא של הספר היא ביקורת על העמדה המקובלת שלפיה עד התקופה המודרנית עם ישראל היה מאוחד סביב עולם התורה והמצוות. סורוצקין טוען כי עד המאה ה-13 חיי התורה והמצוות היו בעיקר עניינה של אליטה יהודית מלומדת, ואילו רוב היהודים היו פחות מחויבים לכך. ההיכרות שלנו עם אורח חייו של הציבור היהודי הרחב בתקופה ההיא מוגבלת, שכן לידינו הגיעו רק חיבוריהם של בני האליטה. נקודת מוצא זו ממשיכה את דיונו של המחבר בספרו הקודם – 'אורתודוקסיה ומשטר המודרניות – הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה'. הוא אינו מוכיח את התאוריה שלו, אך מראה כי המאמץ של המלומדים היהודים בתקופה שבה דן הספר – מאז פרסומו של משנה תורה לרמב"ם בסוף המאה ה-12 ועד פרעות קנ"א (1391) שמוטטו את הקיום היהודי בספרד – הופנה לעבר יצירתן של נורמות הלכתיות ברורות והפצתן אל מעבר לאליטה הרבנית. רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א, הוא הדמות המרכזית המככבת בספר, ולצדו מוזכרים בהרחבה גם רבי משה מקוצי, רבנו יונה מגירונדי, הרמב"ן ורבי יהודה הלוי.