הוויכוח על השטחים המוחזקים לא התחיל במלחמת ששת הימים. מדינת ישראל קמה בגבולות אחרים מאלה שקבעה תכנית החלוקה של האו"ם, ובתחומי שלטונה הייתה אוכלוסייה ערבית גדולה שחיה שנים ארוכות תחת ממשל צבאי. הספר עוסק בוויכוח הפוליטי על הממשל הצבאי באזורים שכונו השטחים המוחזקים, ועל ההתנגדות לו באופוזיציה בעיקר מצד מק"י, מפ"ם וחירות, וחלק מחברי מפלגת השלטון מפא"י. המחבר, המתבסס על עיתונים בני התקופה ועל ארכיונים מפלגתיים וממשלתיים, חושף את המניעים מאחורי עמדותיהם של תומכי הממשל הצבאי ומתנגדיו. התומכים השתמשו בטיעוני ביטחון, אולם בדיונים המפלגתיים נחשף כי הגבלת תנועתם של הערבים נועדה להבטיח שעולים חדשים יקבלו את מקומות העבודה המעטים שהיו פנויים, וכי מניעת חזרתם לאדמותיהם נועדה למוסרן להתיישבות יהודית. גם הבטחת התמיכה האלקטורלית של הערבים במפא"י היוותה שיקול. בין המתנגדים בלטה כאמור מק"י שראתה את עצמה כמי שמייצגת את הערבים ודואגת לזכויותיהם. העמדות במפ"ם היו מעורבות, ואנשי חירות נעו בין התעלמות מהממשל הצבאי לבין התנגדות נחרצת. הספר מסמן את פרשת הטבח בכפר קאסם כנקודת מפנה שהפכה את ההתנגדות לממשל הצבאי למקובלת במערכת הפוליטית כולה. למרות התנגדות זו הממשל הצבאי בוטל רק חצי שנה לפני מלחמת ששת הימים.

השינוי שעברה השפה העברית משפת לימוד ותפילה לשפת יומיום לא התרחש מאליו. הוא היה חלק משינוי מודע ומכוון בהתייחסות של יהודים ללשונם. הספר עוקב אחר פולמוסים שהתנהלו בעיתונות העברית בין השנים 1856-1914 באשר לשימוש בעברית, ומגלה כי חל מעבר מדיונים על ערכה הסמלי של העברית לדיונים המתייחסים אליה כשפה שילדים מדברים בה במציאות. נושאי הפולמוסים על הלשון השתנו בהתאם. בראשית התקופה נערכו דיונים על הלגיטימיות של השימוש בלשון שאינה מקראית, אחר כך כבר היה ברור לכל שאי אפשר להשתמש בעברית בלי להזדקק ללשון חכמים והוויכוח עסק בלגיטימיות של אימוץ מלים לועזיות. בהמשך התנהל ויכוח בין תומכי העברית לתומכי היידיש כשפות ספרות לאומיות, ולבסוף עבר המוקד לדיון בשאלה מהי שפת ההוראה המתאימה בבתי הספר ובטכניון בחיפה.