חיי החקלאות וההגנה הצבאית על היישוב העברי בארץ ישראל תופסים מקום מרכזי בזיכרון ההיסטורי בדבר שיבת היהודים ארצה. חלוצי המתיישבים היו גאים במעורבותן של נשים במפעלם יש בידינו צילומים רבים של נשים העומדות על המשמר או עובדות בשדה. בשנים האחרונות מתפתחת ההבנה שמדינת ישראל לא קמה רק מתוך הקיבוץ והמושב, והספר שלפנינו מתאר ברוח זו את תרומתן ואת עולמן של נשים בעלות מקצוע אקדמי מהסוג שאִ פשר את המודרניזציה של היישוב היהודי: רופאות ואחיות, עובדות סוציאליות, גננות ומורות, אדריכליות ואמניות. נוכחותן של נשים במקצועות האלה עשויה להיראות מובנת מאליה אך במחצית הראשונה של המאה העשרים היה בכך חידוש, שכן רק במחצית השנייה של המאה ה־19 החלו מוסדות להשכלה גבוהה להיפתח בפני נשים, ויציאתן של נשים לעבודה נתפסה עדיין כעלבון לבן זוגן שנחשב המפרנס הבלעדי. נשות המקצוע של היישוב עמדו בחזית השינוי הן מנקודת מבט ציונית והן מנקודת המבט הפמיניסטית. בשנות השלושים והארבעים שיעור הנשים בקרב הרופאים ביישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית היה הגבוה בעולם. נשים רבות שילמו מחיר אישי כבד על ההחלטה להתמקצע משום שקריירה מקצועית נתפסה באותן שנים כבחירה שאינה עולה בקנה אחד עם הקמת משפחה. פעילותן של נשים בתחומים המקצועיים השונים השתלבה עם המאמץ הלאומי. נשות החינוך סייעו להטמעת העברית, הכוריאוגרפיות יצרו מחולות שהיו סמל לתרבות המתחדשת, וכולן התמודדו עם חברה הנתונה בתהליכי הגירה. הספר מספק הצצה להישגים ולקשיים של שכבה חברתית שלמה.

לכאורה מדובר כאן בסקירת תולדותיו של תחום אקדמי במדעי החברה, תחום שנמצא בלב עיסוקם המקצועי של כמה מאות אנשים בלבד. ואולם המחבר כולל בסוציולוגיה גם את היסודות הרעיוניים של הלאומיות והסוציאליזם, החורגים מעניינם של אנשי מקצוע. גם בתנועה הציונית היה מקום מרכזי לאנשים כמו ארתור רופין וחיים ארלוזורוב, שהסוציולוגיה הייתה עיסוקם המקצועי. עיקרו של הספר סוקר את התפיסה הרעיונית של הסוציולוגיה הישראלית כמקצוע אקדמי מאז מרטין בובר, דרך שמואל נח אייזנשטט וברוך קימרלינג, ועד דור החוקרים שעליהם נמנה המחבר עצמו. התהליך הרעיוני המתואר מלווה את המחשבה החברתית מהתייצבות נלהבת מאחורי רעיון הבית הלאומי ועד המקום הביקורתי והמסתייג שבו היא עומדת היום. המעקב אחרי העקרונות המתודולוגיים שמאחורי השינוי הזה מאפשר תפיסה בהירה מאוד של השינוי האידאולוגי אגב סיכום של עשרות שנות סוציולוגיה לזרמיה, אם כי על אף הבהירות, הספר נהיר יותר למי שמצוי ברזי מדעי החברה. המיקוד במימד הרעיוני מציב גם את העדפותיו האידאולוגיות של המחבר בלב הסיפור. כך למשל הפרק הסוקר את ההיסטוריה הגרמנית, האמריקאית והצרפתית – שהשפיעו, כל אחת בתורה, על הסוציולוגיה הישראלית – ספוג במתח אדיפלי המופנה כלפי הזרם הפונקציונליסטי האמריקאי שממנו ינק אייזנשטט, אבי הסוציולוגיה הישראלית. המעורבות האישית הזאת היא גם הסיבה לכך שהסיכומים שרם עורך בהירים הרבה יותר כאשר הוא דן בזרמים שעליהם הוא נמנה. לעומת זאת, התיאור שלו את מה שהוא מכנה הבובריאנים החדשים, זרם הומניסטי היונק ממקורות היהדות, אשר נציגו הבולט באקדמיה הוא זלי גורביץ', נותר סקרני אך מעורפל.