זיגמונד פרויד ידע כבר בצעירותו כי נועד לגדולות, ואין זה פלא — אמו חזרה על כך באוזניו שוב ושוב. הרופא היהודי האוסטרי ראה בעבודתו מדע של ממש, למרות שהעניק למושג מדע משמעות מחודשת כשהעדיף טיפול בחולים באמצעות פרשנות מילולית על פני כלים רפואיים פיזיולוגיים. המושגים שחידש בזכות העזתו שינו את תפיסת המציאות שלנו לעד

בשנת 1899 פרסם זיגמונד פרויד את הספר 'פירוש החלום' (Die Traumdeutung, שתורגם לעברית גם כ‘פשר החלומות‘), החושף את השיטה שפיתח לפענוח מעמקי הלא מודע ולטיפול נפשי. פרויד היה משוכנע כל כך בחשיבות הספר עד שביקש מההוצאה שתדפיס על כריכתו את השנה 1900, שכן לדעתו הוא עתיד לשנות את פני המאה העשרים וצריך להשתייך אליה בדין. למרות שהיה זה ספרו הראשון בתחום חקר הנפש הוא הרגיש בטוח מספיק בשביל לקבוע כי תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו. חודשים אחדים לאחר הפרסום תהה אם בבוא היום ירקעו שלט בחזית הבית שבו הגה את רעיונותיו ועליו יירשם “כאן נגלה סוד החלום לד“ר פרויד“.  הערכה עצמית גבוהה זו לא הייתה נדירה אצל פרויד. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא השאיר רשימות של נושאים שרצה כי הביוגרפים שלו בעתיד ייעזרו בהם, והשמיד דברים אחרים שלא רצה שיהיה להם זכר. תפיסתו העצמית מעידה הן על אמונה פנימית בחשיבות דרכו ותרומתו והן על משאלות ותקוות גדולות שרק ספק ודאגה יכולים להולידן. המעניין בסיפור הוא שפרויד אכן הצליח לנחש את הנולד. המאה העשרים הושפעה באופן עמוק מעבודתו ורבים מייחסים חשיבות לספרו על החלומות. באשר לביוגרפים — הללו שמחו מן הסתם על הסדר שמצאו, ונותרו עם תחושת תסכול על מה שהושמד.

 

ילד של אמא

שמו המלא היה זיגיסמונד שלמה פרויד, והוא נולד במאי 1856 בפרייברג אשר במורביה — כיום העיירה פְּזִ‘יבּוֹר בצ‘כיה — בן בכור ליעקב ולאמליה, אשתו השלישית שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה. לימים שינה את שמו לזיגמונד, כנראה משום שזיגיסמונד היה שם נפוץ בבדיחות אנטישמיות. שמו העברי מרמז על חכמה מופלגת, ואכן כבר מילדות הפגין חשיבה וסקרנות טבעית. הוא נהג לקרוא ללא הפסקה, למד היטב שפות כולל יוונית ולטינית, וזכה שוב ושוב בתואר התלמיד המצטיין בכיתתו. משפחתו ראתה בו אדם שנועד לגדולות, וסדר היום בבית שונה במטרה לתמוך בלימודיו. אמו הרעיפה עליו אהבה באופן מיוחד, על אף שהיו לה שבעה ילדים נוספים. היא כינתה אותו ‘ילד הזהב שלי‘ (‘mein goldener Sigi‘). בבגרותו האמין כי ביטחונו העצמי בכישוריו הוקנה לו בזכות האמון שהעניקה לו משפחתו, ובעיקר אמו.

את שלוש שנות חייו הראשונות והחשובות בילה בעיירה הקטנה. אחר כך עקרו הוריו לווינה, בדומה ליהודים רבים באירופה באותה תקופה שהיגרו למרכזי הערים הגדולות. כאדם בוגר הוא החזיק בתפיסת עולם מדעית ליברלית והתנגד לדת שראה בה אשליה, אך הדבר לא מנע ממנו להגדיר את עצמו כיהודי. סיפור חייו שזור בזהותו היהודית ובאירועים הקשורים לתמורות העמוקות שעברו על יהודי אירופה במעבר למאה העשרים. פיטר גיי, הביוגרף הגדול שלו, כינה אותו ‘יהודי חסר א־לוהים‘. בגיל 26 הוא התחתן עם מרתה ברנייס ולזוג נולדו שישה ילדים. במכתב לנוירולוג האיטלקי מורסֶל כתב פרויד:

אף על פי שאני רחוק מדת אבותיי כבר שנים רבות, מעולם לא איבדתי את הרגשת הסולידריות עם עמי.

פרויד אף האמין כי דחיית היהודים סייעה לו לחדד מחשבה אוטונומית וייחודית משל עצמו. הרגשת הדחייה גרמה לו לעתים קרובות להרגיש מסוגר ושבטי: חברי המעגל הקרוב אליו מקרב מייסדי הפסיכואנליזה היו ברובם יהודים והוא קשר קשרים מעטים יחסית עם לא יהודים. גם העובדה שחנך מתוך קרבה רבה את קרל גוסטב יונג, בנו של כומר, לא הייתה מנותקת מהמחשבה שזוהי דרך הכרחית להפיץ את הבשורה האנליטית מעבר למעגל היהודי הסגור. ‘תודעת השבט‘ הופיעה שוב ושוב במחשבותיו לאורך השנים. במכתב לסבינה שפילריין — יהודייה שהייתה מטופלת ואהובה לשעבר של יונג ומאוחר יותר אנליטיקאית בפני עצמה — כתב:

כפי שאת יודעת, נרפאתי לחלוטין מהחיבה האחרונה שלי לעניין הארי, והייתי רוצה לחשוב שהוולד [סבינה הייתה בהריון עם בתה הראשונה] יתפתח כציוני חסון. אנחנו יהודים ונישאר יהודים. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יעריכו אותנו (Ronald Hayman, A Life of Jung).

המכתב נכתב זמן מה לאחר שמערכת היחסים בין סבינה ליונג הסתיימה, ולאחר שנקרע קרע בין פרויד ליונג ב־1912. לנבדלות היהודית היו גם היבטים קשים ביותר באותן שנים, והמימוש הכואב שלהם לא פסח על פרויד ועל משפחתו. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה שרף ההמון המוסת בברלין את ספריו. לקראת סוף ימיו השתלטו הנאצים על וינה וקציני גסטפו החלו להציק לו ולבני משפחתו ולרדוף אותם. ב־1942, לאחר שפרויד כבר לא היה בחיים, נספתה אחותו אסתר במחנה הריכוז טרזינשטט. פרויד עצמו הצליח להימלט לאנגליה עם משפחתו ביוני 1938 בסיועם של אנשי מדע וממשל בריטים, דיפלומטים אמריקנים והנסיכה הצרפתית העשירה מארי בונפרט. באופן יוצא דופן קיבל פרויד סיוע גם מהקצין הנאצי אנטון סוורוואלד שהושפע מכתביו. האחרון מונה להשתלט על נכסיו של פרויד, אך רשם דיווחים כוזבים על חשבונות הבנק שלו וכך סייע לבריחתו. לאחר שפרויד הגיע לאנגליה אף אפשר סוורוואלד לרופאו האישי באוסטריה לבוא לבקרו. ב־1945 נאסר סוורוואלד בווינה, אך מכתב מאנה בתו של פרויד שאישר את הפרטים הללו סייע בשחרורו מהכלא כעבור שנתיים.

את הגלייתו מביתו השווה פרויד להצהרה המפורסמת של רבן יוחנן בן זכאי “תן לי יבנה וחכמיה“ בימי חורבן בית שני. “אנו עומדים לנקוט צעד דומה“, צוטט פרויד בישיבה האחרונה של ועד החברה הפסיכואנליטית בווינה, “אנחנו, אחרי ככלות הכל, רגילים לרדיפות בהיסטוריה שלנו“ (Marthe Robert, "La révolution psychanalytique", Payot, Tome II, pp. 259-260).‏ פרויד סבל ממחלת הסרטן. לאחר שכלו כל הקצין והכאבים הפכו בלתי נסבלים הוא ביקש מרופאו שישים סוף לייסוריו כפי שהבטיח לו מבעוד מועד. הרופא הזריק לו מנות מוגברות של מורפיום ופרויד הוציא את נשמתו במוצאי יום הכיפורים ת"ש (1939).