בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה היו אלה אנשי ארגון ניל"י שקראו נכונה את המפה ופנו לבריטים, על אף הסיכון שבדבר. ההדרה שממנה סבלו במשך שנים הונעה בין השאר מגורמים ענייניים, אבל לא פחות מכך ממאבקים פוליטיים ואפילו מטינות אישיות

בסתיו 1918, יומיים לאחר שכבשו הבריטים את זכרון יעקב מידי התורכים, כתב ד"ר הלל יפה — רופא בעל שם, חבר בהנהגת המושבה ופעיל ציוני בולט ביישוב — אל ועד הצירים:

לפני שנה נתגלה שירות ריגול בזכרון יעקב ובתחנה לניסיונות חקלאיים שעורר משפט גדול. טרם נמחו כתמי הדם וטרם יבשו הדמעות. והנה, האישיות הראשונה הבאה לדבר בשם השלטונות האנגליים לתושבי זכרון הוא אחד מיוצרי הריגול [הכוונה לאלכסנדר אהרונסון]. הבית היחיד שהוועדה הציונית מבקרת במושבה הוא הבית בו נרקמו מזימות הריגול … אני מוחה נגד התנהגותם של הציונים שלנו, אני מפנה את תשומת לבכם כי יסוד מדינת חלומותינו הוא מוסרי ואמצעיו טהורים. המרגלים קיבלו את תשלומיהם בכסף מלא. אל נחלוק להם את הכבוד הזה. הן יימָצאו עוד מאות ואלפים ההולכים בעקבותיהם, המוכים בסנוורים למראה הצלחתם ('ניל"י — תולדותיה של העזה מדינית', עמ' 372).

בהזדמנות אחרת כתב יפה על חברי אותו ארגון ריגול:

הוי לרוצחים קרי הדם אלה, רוצחי אב בלי רחמים, שהעמידו את מושבתם ואת היישוב כולו בסכנה איומה בגלל האמביציות שלהם (הלל יפה, 'דור מעפילים — זכרונות, מכתבים ויומן', הספרייה הציונית תשל"ה, עמ' 387).

אלא שחששו של ד"ר יפה מכך שהמונים יסתנוורו מהצלחתם של אנשי ניל"י וילכו בעקבותיהם התבדה. במשך שנים רבות הוקעו אנשי ניל"י על ידי הממסד בארץ וזכר פועלם הודר מן הזיכרון הישראלי הקולקטיבי. רק ב־1967, חמישים שנה לאחר נפילת חברי הארגון בידי התורכים, בהשפעת תהליכים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים שעברו על הציבור בישראל, נערך בזכרון יעקב הטקס הממלכתי הראשון לזכר הנופלים משורות הארגון. בראשית שנות השלושים, כאשר בני החוגים החברתיים והפוליטיים המקורבים לניל"י ערכו במקום את טקס ההנצחה הראשון לשרה אהרונסון, אמר אחד מהם:

היישוב לא ידע גם הוא להעריך את ערכה של שרה ושל חבריה הגיבורים מתוך רשעות, זדון וקנאה (בילי מלמן, "אגדת שרה: מיגדר, זיכרון וארץ ישראליות 1917־1990", 'ציון' סה, ג, עמ' 354).

בחוברת ההנצחה שהוציא אז 'מרכז הסתדרות החקלאים הצעירים בני בנימין' נשמע הד התסכול על הדרתם של גיבורי ניל"י מפנתאון הגיבורים הלאומיים, כמו גם על הדרתו של כלל המחנה שממנו יצאו חבריו מלב הקונצנזוס:

שרה אהרונזון היא גיבורה לאומית שאין לה מתחרים בדברי ימי התחייה העברית … אהרונזון איננה רק הגיבורה הלאומית הגדולה ביותר של תקופת תחייתנו, היא גם הגיבורה שלנו, של אותו מעמד הבועזים, אנשי האוריינטציה של בניין הכלל דרך בניין הפרט ובאחריותו, שמשתדלים בכל הזדמנות להמעיט את ערכם ולשלול מהם כל נימה אידאליסטית וכל כוח ורצון להקרבה לאומית; שרה איננה גיבורה גלמודה מבין שורותינו, היא הייתה נושאה של תנועה רחבה, של ארגון מקיף מתוך בני מעמד החקלאים האזרחיים שנתנו קרבנות ושהשקיעו כוחות נפשיים ופיזיים מתוך מסירות יוצאת מן הכלל בשחרור המולדת ובהחשת עזרה תכופה ליישוב ברגעיו הקשים ביותר (שם, עמ' 352).

 

בעין הסערה

הפולמוס סביב דרכו של ארגון ניל"י החל עוד בימי פעילותו, ימים שבהם פקדה את ארץ ישראל אחת הסערות הקשות בתולדותיה. בשלהי 1914 הכריזה תורכיה על הצטרפותה למלחמה העולמית לצד 'מעצמות המרכז' — גרמניה, אוסטרו־הונגריה ואיטליה — והיישוב העברי בארץ הוטל לתוך מערבולת. לצד מצוקות שפקדו את היישוב באותם ימים — עוני קשה שהגיע עד חרפת רעב של ממש בשל הפסקת הזרמתם של כספי החלוקה והתרומות מחו"ל, הפסקת הייצוא מן הארץ, התפשטות מחלות ומכת ארבה — סבל היישוב גם מיחס בלתי נסבל מצד השלטונות התורכיים. סמוך להצטרפותם למלחמה הכריזו התורכים על ביטול הקפיטולציות, והיהודים יוצאי המעצמות הזרות לא יכלו עוד ליהנות מחסותן ומהגנתן של אלה. התורכים העמידו בפני נתיני ארצות האויב, ובהם מרבית בני היישוב החדש יוצאי רוסיה, את הברירה להתעתמן או להיות מגורשים מן הארץ; 'מס מלחמה' כבד הוטל על תושבי הארץ, ובעיקר על היהודים, ורכוש רב הוחרם לצורכי הצבא; אלפים נשלחו לעבודות כפייה בשירות הצבא התורכי בתנאים מחפירים ובמהלכן רבים חלו ומתו ; רבים ממנהיגי היישוב גורשו מהארץ; נאסרה החזקת נשק להגנה עצמית; נאסרו גילויים של לאומיות עברית כמו שימוש בבולי קרן קיימת לישראל או בשלטים עבריים בתל אביב; ובאביב 1917 גורשו תושבי תל אביב ויפו היהודים מבתיהם.

ההיקלעות ללב המלחמה העמידה את היישוב העברי בארץ ואת הנהלת ההסתדרות הציונית בפני השאלה במי מן הצדדים הלוחמים לתמוך. האימפריה העות'מאנית אמנם הוכרה מזה זמן רב כ'איש החולה על הבוספורוס' שימיו ספורים, אך חבירתה לגרמניה החזקה הפכה את סיכוייה לסיים את המלחמה לצדם של המנצחים לאפשרות סבירה. רבים סברו כי כיבוש הארץ על ידי הבריטים, שכוחותיהם היו פרוסים במצרים, יביא לשיפור במצבו של היישוב, אך לא ניתן היה לחזות — בוודאי שלא בראשיתה של המלחמה — מי מהצדדים אכן ינצח.

היה קיים חשש כבד מפני תמיכה בצד שיפסיד בסופו של דבר ומפני תגובתם של המנצחים. במיוחד חששו בתנועה הציונית מפני פגיעתו של השלטון התורכי ביישוב העברי בארץ, ומכך שגורלו של היישוב עלול להיות כגורלם של בני העם הארמני. לפיכך החליטה ההסתדרות הציונית לנקוט קו ניטרלי ולהימנע מתמיכה מוצהרת כלשהי במי מהצדדים הלוחמים. המעטים שהביעו בכל זאת תמיכה גלויה בבריטים, מתוך תקווה שאלה אכן יכבשו את הארץ ויגמלו ליהודים במתן זכויות לאומיות — עשו זאת על דעת עצמם ומתוך הפרה של העמדה הציונית הרשמית. היו אלה ד"ר חיים ויצמן שקיים מגעים דיפלומטיים עם האנגלים; יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי שהגו במצרים את רעיון הגדודים העבריים; ומקימי ארגון ניל"י שבאו מבין בני מושבות העלייה הראשונה בארץ.

רעיון הריגול לטובת בריטניה נרקם על ידי אבשלום פיינברג מחדרה וחבריו אהרן אהרונסון — אגרונום ומדען שכבר קנה לו שם עולמי בזכות גילוי אם החיטה — ואחיו אלכסנדר אהרונסון מזכרון יעקב. תחילה הגה אבשלום תכנית להגשת סיוע צבאי לאנגלים, אך משעמד על מגבלותיה המיר אותה בתכנית להעברת מידע מודיעיני לידי הצבא האנגלי. רעיון הבגידה בתורכים לא היה כלל מובן מאליו, שכן אבשלום, אהרן ואלכסנדר עמדו בראשו של ארגון 'הגדעונים' קצר הימים, שערב מלחמת העולם קרא דווקא להתגייסות לצבא התורכי ולעמידה לצדו במלחמה המתקרבת. אהרן אף עמד בקשרים עם ג'מאל פחה, שליט הארץ התורכי, ומונה על ידו למפקח הכללי על המלחמה בארבה בארץ ישראל ובסוריה.

ואכן אהרן, הבכיר בין השלושה, היה נתון בלבטים קשים עד שהכריע לטובת התכנית, כפי שכתב לאחד מידידיו באותם ימים:

אתה בוודאי מתאר לעצמך כי היו לי מאבקים מפחידים וקשים. ראשיתם של מאבקים כדי לראות דרכי בלילות רבים של נדודי שינה. ואחרי שכבר באתי לכלל החלטה על הדרך בה אלך נתנסיתי בהתלבטויות לאין קץ כדי להגיע למטרה ('ניל"י — תולדותיה של העזה מדינית', עמ' 68).

האיבה לתורכים החלה לצמוח בקרב חברי הגרעין שהקים את ניל"י כבר כשעמדו על היחס המשפיל שזכו לו המתנדבים לצבא התורכי מבין הגדעונים, והיא הלכה והעמיקה ככל שגברו גזרות התורכים נגד היישוב העברי וכשהגיעו ארצה שמועות על טבח הארמנים בידי התורכים, שמועות שהובאו בין השאר על ידי שרה, אחותם של האהרונסונים, שחזתה בזוועות במו עיניה בעשותה את דרכה ארצה מתורכיה לארץ ישראל. בקרב החבורה התגברה התחושה כי עתיד דומה צפוי גם ליהודי ארץ ישראל, וכי התורכים לקחו מהם את נשקם כדי למנוע מהם לעמוד על נפשם כשיחל הטבח. אך ככל שהדברים אמורים באהרן, נראה כי פשעם הגדול ביותר של התורכים היה דווקא חבירתם לגרמנים שנואי נפשו, כפי שכתב לידידו השופט האמריקני יוליאן מאק ב־1916:

הן לא יכול להיות צל של ספק בדבר שאנוכי אנטי גרמני הנני כעת יותר מבכל עת שהיא. למעשה באה מלחמה גרמנית זו, אף כי מהר מאשר חששתי, כאישורם המוחלט של ניחושיי. האם לא היטבתי לראות מזמן מה עמוקות שלוחות הארס הגרמני? האם לא מזהיר הייתי 'לעניין ושלא לעניין' בכל עת ובכל שעה את ידידיי וחבריי האמריקנים אף מפני המדע הגרמני המורעל … ? האם לא התרעתי בשיחות פרטיות ובהרצאות פומביות על הסכנה הגרמנית בשעה שלא קל היה להשמיע דברים כאלה מבלי להיראות כמסית פרובוקטיבי ולעורר חשדות? (שם, עמ' 58).

קשה להבין מה מקורן של נבואות הזעם שבהן חזה אהרונסון אסון מר העתיד לפקוד את היהודים מידי הגרמנים בשעה שאלה נחשבו לאחת האומות הנאורות והסובלניות בעולם. עד היום יש המייחסים לו עקב כך חושים אינטואיטיביים, כמעט נבואיים, לחזות את העתיד לקרות ברבות השנים.

 

לא רק מרגלים

עד מהרה קרמו תכניות הריגול של אבשלום פיינברג עור וגידים בדמות ארגון קטן וחשאי שהאנגלים כינוהו 'ארגון A' וחבריו קראו לו 'ניל"י' — ראשי תיבות של המלים "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' ט"ו, כ"ט). הגרעין הקשה של הארגון מנה כשלושים חברים, רובם מקורבים למשפחת אהרונסון בקשרי משפחה או רעות. לצדם פעלו עשרות חברים נוספים שזיקתם לארגון הייתה רופפת יותר. את הארגון הנהיגו אהרן אהרונסון, ששהה רוב התקופה במצרים לאחר שחמק אליה בסתר מפני התורכים, ואבשלום פיינברג שריכז את הפעילות בארץ. לאחר הירצחו של אבשלום בידי בדואים בראשית 1917 מילאו את מקומו שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי.

הפרטים על פעולות הריגול של ניל"י מוכרים למדי. אלה התבצעו בחסות עבודתו של אהרן כאחראי למלחמה בארבה ובחסות העבודה בחוות הניסיונות החקלאית בעתלית שאותה ניהל. במשך תקופה ארוכה, מקיץ 1915, ניסו אנשי ניל"י כמעט ללא הצלחה ליצור קשר עם האנגלים כדי למסור להם מידע מודיעיני שאספו בשקדנות. במהלך 1917 נוצר סוף סוף קשר רציף יחסית בין אנשי ניל"י לבין ספינה אנגלית בשם 'מנגם' — 'מנחם', כפי שכונתה בפיהם של אנשי הארגון — שעגנה מול החוף בעתלית וחיכתה לקבלת מידע מודיעיני.

פעילות זו נמשכה חודשים אחדים, עד שבספטמבר 1917 נתפסה על ידי התורכים יונת דואר שנשאה על רגלה הודעה מוצפנת. התורכים אמנם לא הצליחו לפענח את ההודעה, אך לכידת היונה איששה את החשדות בדבר פעילותו של ארגון ריגול בארץ. זמן קצר אחר כך תפסו התורכים את נעמן בלקינד — חבר ניל"י שיצא למצרים על דעת עצמו כדי לברר מה עלה בגורלו של בן דודו אבשלום פיינברג. פרטים שהתבררו מתוך ניירות שנשא על גופו, ומידע שהתורכים חילצו ממנו בחקירתו, הביאו ללכידתם של יתר אנשי הארגון. רבים מהם עונו; שרה אהרונסון התאבדה במהלך חקירתה וראובן שוורץ נמצא תלוי בחדר כלאו, ועד היום לא ידוע אל נכון אם התאבד או שהתאבדותו בוימה בידי מעניו. רבים נשפטו ונגזר עליהם מאסר. יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד הוצאו להורג בתלייה בדמשק בדצמבר 1917.

מעט פחות ידוע על פעולותיו האחרות של הארגון. חברי ניל"י היטיבו לנצל את ערוץ התקשורת שיצרו עם הספינה האנגלית והשתמשו בו באופן דו כיווני. מלבד מידע מודיעיני צבאי העבירו אנשי ניל"י גם מידע על המתרחש בארץ ועוררו את דעת הקהל העולמית להתערב לטובת היישוב. ידיעות שהעבירו על גירוש יהודי תל אביב ויפו התפרסמו בעיתונות הבינלאומית, עוררו הדים והביאו לשיפור יחסו של ג'מאל פחה אל המגורשים. הדעת נותנת כי פרסומים אלה אף מנעו גירושים נוספים של בני הארץ.

נוסף לכך השתמשו אנשי ניל"י בערוץ הפתוח שיצרה המנגם להעברת כספים לארץ. כאמור, הפסקת העברתם של כספי החלוקה וכספי תרומות נוספים מחו"ל לארץ בזמן המלחמה גרמה לחרפת רעב של ממש, ומעריכים כי למעלה מעשרים אלף יהודים מתו בארץ מרעב במהלך המלחמה. אהרן אהרונסון ששהה במצרים ריכז משם את איסוף התרומות לארץ גם במהלך המלחמה, ותרומות אלה הועברו ארצה באמצעות המנגם והיו עבור רבים מבני הארץ כאוויר לנשימה. עוד פעל אהרונסון במצרים לצד גורמים אחרים מתוך היישוב למען הקמת גדוד עברי ארצישראלי שיסייע לבריטים בשלבים האחרונים של כיבוש הארץ. כמו כן פעל לצדו של חיים ויצמן בניהול מגעים דיפלומטיים עם האנגלים, ומגעים אלה הביאו בסופו של דבר למתן הצהרת בלפור.

האמנם הצדיקו הישגיהם של אנשי ניל"י את הסיכון שהיה כרוך בפעילותם? אין ספק כי סכומי הכסף הגדולים שהעבירו לארץ בזמן המלחמה שיפרו במידה ניכרת את מצבו של היישוב, וכך גם המידע שהעבירו לחו"ל על סבלם של יהודי ארץ ישראל. באשר לפעולות הריגול של ניל"י דומה שהתשובה נחרצת מעט פחות. אמנם המידע שהעבירו לבריטים סייע להם בכיבוש הארץ, אך נדמה שגם בלעדיו היו הבריטים מתגברים על הכוחות התורכיים הנחותים מהם. מידע זה הציל אמנם חיילים אנגלים, אך האם הצלת חייהם הצדיקה את סיכון חייהם של אנשי ניל"י ושל היישוב היהודי כולו?

לעומת זאת, אין להתעלם מהתרומה שהרימה פעילות הארגון, כמו גם פעילותו הדיפלומטית של אהרן אהרונסון, להידוק הקשרים בין האנגלים לבין ההנהגה הציונית והיישוב העברי בארץ ישראל, מה שסייע למתן הצהרת בלפור ולחימום היחסים בין הבריטים ליישוב בראשית תקופת השלטון האנגלי בארץ. קשה גם להתעלם מהעובדה שאנשי ניל"י היו אלה שהקדימו את זמנם, היטיבו מאחרים לקרוא את המפה הפוליטית המתהווה במזרח התיכון והימרו על הסוס שבסופו של דבר הוביל את היישוב העברי — גם אם בצליעה — אל כינונו של בית לאומי בארץ ישראל.