בשנות השלושים של המאה העשרים היה צפון עמק החולה כמעט ריק מיהודים. הכוונה להעניק למנחם אוסישקין מתנת יום הולדת בדמות יישוב שיישא את שמו התפתחה למפעל התיישבות שביסס את האחיזה היהודית בגליל וסייע לעצב את גבולה הצפוני של המדינה שבדרך

כאשר מלאו למנחם אוסישקין שבעים שנה ביקשה ההסתדרות הציונית להעניק ליו"ר קרן קיימת לישראל מתנה ההולמת את מפעל חייו. בקונגרס הציוני ה-18 שהתכנס בפראג באלול תרצ"ג (1933) הוחלט להקים יישוב חדש שיישא את שמו – כפר אוסישקין. בעיתונות העברית דווח:

הקונגרס הציוני הי"ח החליט על מפעל מיוחד שייערך בכל תפוצות ישראל להקמת מושב מיוחד – כפר אוסישקין – ליובלו השבעים. בעל היובל, ותיק התנועה ונאמן בית היצירה של תחיית הלאום, הוא סמל השאיפה הכבירה לגאולת אדמת ישראל. המפעל הקרקעי להקמת כפר אוסישקין יהיה אפוא הביטוי המתאים ביותר לתשורת העם לחג יובלו (הוועד הארצי לקרן הקיימת לישראל בארץ ישראל, "לכל היישוב העברי בארץ", 'הארץ', כ"ג במרחשון תרצ"ד, 12.11.1933, עמ' 1).

על פי בחירתו של אוסישקין נועד היישוב לקום בהרי ירושלים, שכן באזור זה הייתה הנוכחות ההתיישבותית היהודית דלה, והוא ראה בכך דרך לחזק את העורף היהודי של העיר. כחודשיים לאחר נעילת הקונגרס פתח הוועד הארצי של קק"ל במגבית מיוחדת למימון המיזם:

באלה הימים תחל בכל הארץ המגבית למטרה הנ"ל, ואנו תובעים מאת כל הציבור העברי בארץ על מוסדותיו וארגוניו, וכמו כן מכל אדם בישראל, לקחת חלק במפעל הגדול הזה (שם).

עד יום הולדתו ה-75 של אוסישקין נאספו 75 אלף לא"י, כמניין שנותיו של בעל השמחה, אך התכנית נתקלה בקשיים. ד"ר אברהם גרנובסקי, חבר מועצת המנהלים של קק"ל והממונה על תיק הכספים, דיווח בישיבת המועצה שנערכה באביב 1939 כי אי אפשר היה לאתר באותה עת שטח מתאים בהרי ירושלים. במקום זאת הוצע להקים שרשרת יישובים באגן הצפוני של עמק החולה שנודעה בשם 'מצודת אוסישקין'. לימים מילאו יישובים אלה תפקיד מרכזי בביצור האחיזה היהודית בגליל העליון ובקביעת גבולה הצפוני של המדינה שבדרך.

 

גבול ללא עורף

עד מלחמת העולם הראשונה היה הגליל העליון, למעט צפת, אזור שבו ההתיישבות היהודית הייתה מצומצמת מאוד. ראש פינה נוסדה ב-1882, יסוד המעלה ב-1884 ומטולה ב-1896. כעבור שני עשורים הוקמו ארבעה יישובים חדשים – הקיבוצים כפר גלעדי ואיילת השחר ב-1916, תל חי ב-1918 וחמארה ב-1919.

מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים. לאחר כיבוש הגליל על ידי הצבא הבריטי ב-1918 התעורר ויכוח על עתידו המדיני של האזור. בהסכם סייקס-פיקו, שנחתם עוד במהלך המלחמה, נכללה אצבע הגליל בתחום המנדט הצרפתי, אך בפועל שרר באזור חלל שלטוני, והוא נשלט על ידי כנופיות ערביות שהתנגדו לנוכחות הצרפתית. היישובים היהודיים הקטנים והמבודדים התקשו לעמוד בהתקפות הערבים. בראשית 1920 נעזבה חמארה ומטולה פונתה. חודשיים אחר כך התחולל הקרב על תל חי, ובסיומו הועלה היישוב באש ותושביו פונו. גם חברי כפר גלעדי נאלצו לעזוב את בתיהם. רק בסתיו שבו אנשי מטולה וכפר גלעדי אל בתיהם החרבים.

תל חי היה לסמל של גבורה וחלוציות, אך נפילתם של יוסף טרומפלדור וחבריו זעזעה את היישוב בארץ ואת העולם היהודי כולו ולא עודדה מתיישבים חדשים. היישוב היהודי בגליל העליון נותר דל גם בין שתי מלחמות העולם, ולמעט נהריה שנוסדה ב-1935 לא קם בו אף יישוב חדש.

באביב 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, והגליל היה לאחד ממוקדי העימות. שלוש שנות הפרעות החריפו את הקרע בין יהודים לערבים והמחישו את פגיעותם של היישובים המבודדים בצפון. חודשים אחדים לאחר שהחלו המאורעות מינתה ממשלת בריטניה ועדת חקירה מלכותית בראשות הלורד פיל כדי לבחון את שורשי הסכסוך. ב-1937 המליצה הוועדה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. אף שבגליל היה רוב ערבי, היא קבעה כי יש לכלול אותו בתחומי המדינה היהודית, בין היתר בשל הרציפות ההיסטורית של היישוב היהודי באזור:

האדמות היהודיות בגליל, ובפרט אגן החולה … ייכללו בשטח היהודי … ראוי לזכור כי זהו החלק של ארץ ישראל שבו שמרו היהודים על אחיזה רצופה כמעט ללא הפסקה מראשית הגלות ועד ימינו, וכי היהודים כולם חשים קשר עמוק לערי הקודש צפת וטבריה (Palestine Royal Commission Report, p. 384).

אף שהמלצות ועדת פיל העניקו להנהגה הציונית תקווה כי הגליל ייכלל בתחום המדינה היהודית, הן לא האריכו ימים. ההנהגה הערבית דחתה את תכנית החלוקה וטענה כי ההתיישבות היהודית היא קולוניאליסטית ביסודה וכי נועדה לגזול מהערבים את אדמתם. גם ממשלת בריטניה נסוגה עד מהרה מהתכנית. ב-1938 מונתה ועדת וודהד לבחון את יישום תכנית החלוקה, והיא ביטלה למעשה את המלצות ועדת פיל והדגישה כי בגליל יש רוב ערבי. שנה אחר כך פורסם הספר הלבן, והוא הגביל עליית יהודים לארץ ורכישת קרקעות על ידי יהודים. בקרב היישוב היהודי גבר החשש כי היישובים היהודיים בגליל יופקעו בצו ממשלת המנדט.

 

הגלילה!

העלייה לחניתה ב-1938 סימנה את ראשיתה של תנופת התיישבות חדשה במערב הגליל העליון. באותה שנה נוסד גם קיבוץ אילון וב-1940 הוקם קיבוץ מצובה. ב-1939 החלה גם הקמתם של יישובי מצודת אוסישקין בצפון עמק החולה שבמזרח הגליל. במוסדות הלאומיים תכננו ליצור רצף יישובים שיחבר את אצבע הגליל עם עמק בית שאן ומשם עם עמק יזרעאל, וכך לחזק את האחיזה היהודית באזור.

רוב בעלי הקרקעות בצפון אגם החולה התגוררו בסוריה ובלבנון והיו מעוניינים למכור את נחלותיהם בשל המצב הפוליטי הרעוע. כאזרחי חוץ לא חלו עליהם תקנות הקרקע של הספר הלבן, וחלק מהאדמות – שהוחכרו עד אז לאריסים – היו זמינות לרכישה במחירים נוחים. ההערכה הייתה כי אפשר לרכוש באזור כחמישים אלף דונם, אם כי פינוי האריסים והכשרת חלק מהקרקעות חייבו השקעות נוספות.

רכישת הזיכיון לייבוש אגם החולה וביצותיו ב-1934 העניקה תנופה נוספת להתיישבות ויצרה אפשרות לרצף טריטוריאלי רחב יותר (ראו בצלאל עמיקם, "ייבשו את הזקן", גיליון 186). סכנת המלריה הלכה ופחתה, ואיכות הקרקע ומקורות המים הפכו את האזור למוקד משיכה להתיישבות חקלאית. בתזכיר משותף שפרסמו בקיץ 1934 תיארו יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל, ועמיתו האגרונום בנימין גורשטיין את עמק החולה כאחד האזורים הפוריים ביותר בארץ ישראל. לדבריהם, הקרקע התאימה למגוון רחב של גידולי שדה וירקות, למטעים נשירים ולפרדסים.

על רקע מכלול השיקולים – המדיניים, הביטחוניים והכלכליים – קיבל אוסישקין את הצעתו של גרנובסקי, אף שהודה כי התאכזב מכך שיישוב על שמו לא יוקם בהרי ירושלים. בישיבה משותפת של הנהלות הסוכנות היהודית וקק"ל שנערכה באביב 1939 אמר כי מפעל ההתיישבות יחזק את היישוב היהודי ויבצר את הגבול הצפוני. בדברים שנשא בכנס שליחי קק"ל באותה שנה הוסיף כי הפניית מאמצי ההתיישבות לגליל נבעה מההערכה שהאזור נמצא בסכנה, ומחשש שבעימות עם הערבים והבריטים עלול היישוב היהודי לאבד את אחיזתו בו. הכסף שנאסף להקמת כפר אוסישקין הוסב למימוש התכנית החדשה:

מפני סיבות שהזמן גרמן אי אפשר היה לגאול בסביבות ירושלים שטחי אדמה המתאימים לתכלית זאת … ומשום כך החליטה הנהלת הקרן הקיימת לישראל, בהסכמת מר אוסישקין, להעביר את כספי המפעל הנזכר לעיל לגאולת אדמה בגליל העליון, להרחבת גבולות ארצנו וחיזוקם (ועדת השמות על יד הקרן הקיימת לישראל, י"ז בתמוז תרצ"ט, 4.7.1939, הארכיון הציוני המרכזי).