הבריטים היו הראשונים לפתוח קונסוליה בירושלים והציעו לכל היהודים את חסות ממשלת הוד מלכותה. לצד הניסיון הפוליטי לצבור השפעה באימפריה העות'מאנית המתפוררת עמדו גם שיקולים אחרים. זיכרונותיה של אליזבת אן פין, אשת הקונסול ג'יימס פין, וסיפורו של הקונסול עצמו חושפים גם מניעים משיחיים

מחשבי קצין ודורשי רשומות ציפו לשנת ה'ת"ר – 1840 – שהייתה אמורה להיות אביב ההיסטוריה על פי הפסוק "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב', י"ב). התו"ר, כך האמינו, הוא זמן גאולת ישראל וחזרתם לארצם. האות ו"ו יכלה אמנם לספק לישועה ארכה של שש שנים נוספות, אך משנקפו השנים אי אפשר היה עוד להתכחש לאמת המרה – משיח בן דוד לא התגלה בשנת ה'ת"ר. עם זאת, בדיעבד היו שהצליחו לזהות באירועי אותה שנה, או בתקופה הסמוכה לה, לפחות את הד צעדי המבשר. שנת ה'ת"ר הייתה השנה שבה תמו עשר שנות שלטונו של מוחמד עלי בארץ ישראל, וממלכת בריטניה הגדולה זיהתה היטב את ההזדמנות שנפלה בחלקה ומיהרה להיאחז בארץ הקודש. בפרספקטיבה היסטורית אפשר בהחלט לראות בראשית ההיאחזות הזאת בארץ ישראל, ששיאה הגיע 77 שנים מאוחר יותר במתן הצהרת בלפור ובכיבוש הארץ, ציון דרך רב משמעות בתהליך הגאולה של עם ישראל בארצו.

פרקים רבים נרשמו בתולדות הקשרים שנוצרו בין האימפריה הבריטית לבין היישוב העברי שהלך והתחדש אז בארץ הקודש, אך נדמה שאחד המרתקים שבהם קשור בשמם של ג'יימס פין – הקונסול הבריטי השני בארץ ישראל – ושל רעייתו אליזבת אן. פין היה אישיות ססגונית ופיקנטית, אוהב ציון שרבים מיהודי ציון שנאו אותו שנאת מוות, פילנתרופ שנקלע למריבות כמעט עם כל מי שנקרה בדרכו. הוא היה מסור לתפקידו בכל נימי נפשו, אך גם היה הקונסול היחיד מבין עשרות קונסולים שפעלו בירושלים שהודח מתפקידו. רעייתו אליזבת אן הייתה אישה נמרצת ורבת כישרונות ופעלים שסייעה על ידו במסירות אין קץ ליהודי הארץ. השניים הטביעו את חותמם בתולדותיה של הארץ ושל יהודיה, אלא שיהודי זמנם היו חלוקים ביניהם בשאלה מה היה טיבו של חותם זה.

 

החייאה לאיש החולה

בראשית המאה ה-19 כבר כונתה האימפריה העות'מאנית בפי כל 'האיש החולה על הבוספורוס' שימיו ספורים. מערכת שלטונית רקובה ומנוונת לצד גלים של התעוררות לאומית ומרידות ברחבי האימפריה פערו סדקים הולכים ומתרחבים ביציבותה. תבוסתו של שליט מצרים מוחמד עלי בסדרת קרבות בשנים 1839-1841, ונסיגתו מסוריה ומארץ ישראל חזרה למצרים, היו הישג עות'מאני רק לכאורה. למעשה הושג הניצחון העות'מאני בחסותה של ברית מעצמות אירופית מרובעת – שכללה את בריטניה, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה – ושלטונו של הסולטן עבד אל מג'יד הראשון, שהתמנה בהיותו בן 16 בלבד, סבל אפוא מתלות ממשית במעצמות אלה.

המעצמות לא הגנו על הסולטן מתוך רצון אמיתי לתמוך בו, אלא מתוך אינטרס מחושב לשמר את כוחה של האימפריה העות'מאנית המתפוררת שזמנה הלך והתכלה, ולנצל את שנות גסיסתה האחרונות לצורך השתלטות על כמה שיותר מנכסיה האסטרטגיים. רצונן של המעצמות השונות לנגוס בעוצמתה של האימפריה העות'מאנית השתלב היטב במערך היריבויות הסבוך שהתקיים אז באירופה בין מעצמות שהיו שקועות במרוץ אימפריאלי זו נגד זו.

בריטניה ראתה בעצמה מועמדת מובילה לרשת רבים מנכסיה של האימפריה העות'מאנית, ובהם כמובן ארץ ישראל – שכן מיקומה על צומת דרכים בין שלוש יבשות, ובמיוחד על נתיבי המסחר להודו, העניק לה חשיבות מן המעלה הראשונה. והיה כמובן גם העניין הדתי: רוסיה ייצגה מזה זמן רב את הזרם היווני האורתודוקסי בארץ ישראל ושמרה על האינטרסים שלו במקומות המקודשים לנוצרים; הצרפתים ייצגו את הנצרות הקתולית; והבריטים שאפו לייצג את הזרמים הפרוטסטנטיים, ולבסס את פעולתו של המיסיון בארץ ישראל בקרב מוסלמים ויהודים.

בריטניה הייתה המעצמה האירופית הראשונה ששלחה לארץ ישראל קונסול בעל סמכויות מדיניות מלאות. הקונסול הראשון שלה בארץ ישראל היה ויליאם טאנר יאנג, שמונה לסגן קונסול ב-1838, עוד בימי השלטון המצרי בארץ, וב-1841 שונה מעמדו והוא הפך לקונסול לכל דבר. הוא קבע את משכנו בירושלים, ובכך חרג מהמסורת שהעניקה את הבכורה השלטונית באזור לביירות או לעכו. בין יתר הסמכויות שהעניקה לו מדינתו הייתה הסמכות לתת חסות לכל היהודים בארץ, תהא ארץ מוצאם אשר תהיה. לקביעה  הייתה משמעות רבה הן עבור היהודים והן עבור הנציגות הבריטית בארץ ישראל.

במהלך כהונתו בארץ הצטרפו אל יאנג קונסולים מצרפת, מפרוסיה ומסרדיניה, ובמהלך עשרים השנים הבאות שלחו כמעט כל מדינות אירופה, ובנוסף להן גם ארצות הברית, נציגים דיפלומטים לארץ ישראל. הללו תרמו תרומה נכבדה לפיתוחה של ארץ ישראל בכלל, ולפיתוחו של היישוב היהודי בה בפרט. אחד הקונסולים שהתמסרו יותר מאחרים לפיתוחו של היישוב היהודי בארץ היה ג'יימס פין, מחליפו של יאנג שהגיע ארצה ב-1846.