בחזרה לקריאת כתבה – מעצבי היהדות החדשה – כנסת הגדולה

אנשי כנסת הגדולה נטלו אחריות על חתימת המקרא. לשם כך היה עליהם לדון על הדמות שחיברה את משלי, שיר השירים וקהלת, שניתנים לקריאה כספרי חולין ואף למטה מכך

יעקב מדן

בגוף המאמר עסקנו בשתיים מהנחיותיהם של אנשי כנסת הגדולה במסכת אבות: "והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". עתה ננסה לבאר את הנחייתם הראשונה: "הוו מתונים בדין".

הנחיית המתינות בדין נכונה לעולם, ודומה שאין בה חידוש גדול שבשבילו נצרכנו לחכמתם של אנשי כנסת הגדולה. אך באבות דרבי נתן נתפרשה הנחייה זו יותר:

"הוו מתונים בדין" כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדין, שכל הממתין בדין, מיושב בדין. שנאמר: "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". ולא שהעתיקו, אלא שהמתינו. אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו.

בראשונה היו אומרים: משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים, ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם, שנאמר: "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב … וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת, וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב. וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ, הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ. זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי. עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ, לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ. מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם. נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי, מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן. לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר, נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק. צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ, לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ" (משלי ז', ז'-כ'). וכתיב בשיר השירים: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ" (ז', י"ב-י"ג). וכתיב בקהלת: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ, וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱ-לוֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" (י"א, ט'). וכתיב בשיר השירים: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (ז', י"א). הווי לא שהמתינו אלא שפירשו (נוסחה א', א'):