הסיפור המפורסם על גאולת הגניזה הקהירית מתחיל בשתי נזירות מקיימברידג' שהביאו כתב יד מקהיר לשלמה זלמן שכטר. מפורסם, אבל לא מדויק. מלומד ירושלמי בשם ורטהיימר היה כנראה הראשון שהבין את חשיבותה של הגניזה, אך מצבו הכלכלי ושייכותו התרבותית לא אפשרו לו למצות את הגילוי

לצד שולחן קטן עמוס הספרים, חבוי בינות למדפי הספרים בספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג' שבאנגליה, קימט סולומון (שניאור זלמן) שכטר את מצחו לנוכח פיסת נייר מקומטת וממורטטת ששלף זה עתה מכיסו.

ירושלים, אפריל 1893

עליי להודיעך כי ב-27 בפברואר 93' שלחתי לך בדואר רשום כפי שהואלת לבקש שלושה עשר (13) דפי כתבי יד במחיר שאותו ציינתי (6 ליש"ט ו-3 שילינג בלבד).

צר לי לומר שלא קיבלתי אותם, ואהיה אסיר תודה אם תשלח לי בטובך את הסכום האמור או תחזיר לי את הדפים הנ"ל בדואר רשום אם לא תזדקק להם, כפי שהואיל לכתוב לי ד"ר שכטר. אודה לד"ר שכטר שישלח לי את המחיר שני שילינג בעד עבודתי שנשלחה.

כמו כן הריני להודיעך שספר תורה עתיק שנמצא באחת הגניזות בקהיר (שבמצרים) כתוב על עור צבי. אם תזדקק, נא הודיעני במהרה.

עבדך הנאמן
ש' ורטהיימר

שכטר נאנח. עוד מכתב אל ורטהיימר הצעיר בירושלים תעה כנראה בדרכו, אם נשלח בכלל. הוא מוכרח לשאול אם אותה תכתובת אכן טופלה. בינתיים הוא הציץ בשעון הכיס שלו. היו לו 15 דקות בטרם יצא כדי לתפוס רכבת ללונדון. מדוע שיהיה לספרייה האוניברסיטאית עניין בספר תורה שנכתב על עור צבי? הטקסט, אם יהיה קריא בכלל, לא יהיה שונה מכל ספר תורה רגיל, ולכן בוודאי לא יוסיף כהוא זה לידע המחקרי ההולך ותופח על הברית הישנה. ומשלוח דבר שכזה מירושלים לקיימברידג' בוודאי יעלה הון תועפות. הוא יאמר לורטהיימר שהוא אינו מעוניין. כתבי היד, אפילו הפיסות, ולא ספרי התורה, הם ששופכים אור חדש על הטקסטים העתיקים, ופרסומם יכול לזעזע את עולם המחקר מברלין ועד ניו יורק. שכטר אסף את כובעו ויצא מן המשרד.

 

ירושלים: המלומד העני

לשלמה אהרן ורטהיימר לא היה זמן לבזבז. הוא היה אמנם רק בשנות העשרים לחייו, אך כבר היה מוכר היטב בירושלים כמומחה לכתבי יד עתיקים ולדפוסי ערש (אינקונבולות) – ספרים שנדפסו בראשית עידן הדפוס, בנוסף לפרסומו כתלמיד חכם בקי במידה מפתיעה יחסית לשנותיו.