חלוצי העלייה השנייה תמכו עקרונית בשחרור האישה, אך בפועל נדחקו החלוצות המעטות אל המטבח ואל הכביסה. חנה מייזל הייתה אחת מאלה שהתעקשו לעבוד בחקלאות. היא אף פעלה במודע כדי לסלול דרך לנשים אחרות, והמוסדות שהקימה מופיעים בקורות חייהן של רבות מהחלוצות

בראשית תרע"א (1910), עם תום החגים, עברה האגרונומית הצעירה חנה מייזל מסג'רה לחיפה כדי להשתלם בעבודה בכרם הזיתים של האגרונום הציוני אליהו בלומנפלד, כרם שגלש על מדרונות הכרמל. יום אחד לפנות ערב, כשישבה לנוח בחצר, הופיעה לפניה צעירה נאה, בהירת שער וכחולת עיניים שחיפשה אחריה. היא כבר פגשה במייזל כשנה קודם לכן, בלילה הראשון לשהייתה בארץ, בבית המלון היפואי של חיים ברוך. מייזל עצמה לא זכרה אותה, ולא ידעה שהצעירה הערנית והנלהבת שלפניה – רחל בלובשטיין – תהפוך ביום מן הימים ל'רחל המשוררת', אחד מסמליהם המובהקים של אותם ימי כיסופי נבו.

רחל התעקשה להצטרף לעבודתה של מייזל, ובלומנפלד התרצה להתעקשותה של מייזל והסכים שרחל תצטרף לעבודתה של האגרונומית ואף תגור אתה בחדרה, אך סירב להעסיק בשכר את הצעירה שנראתה לו כה עדינה ושברירית.

חנה מייזל כתבה על עבודתן המשותפת:

בעבודתנו לרגלי הר הכרמל טיפלנו בעצי זית קשישים ובמשתלות של עצי זית, שקדים ואורן. ליד הבית סידרנו גינת ירקות ופרחים … האדמה שעיבדנו הייתה קשה ומלאת אבנים, עצי הזית הקשישים היו מוזנחים וקשים לטיפול. עייפות היינו שבות לפנות ערב, ועלינו עוד דאגות של משק ביתנו. מבעוד ערב היינו מכינות תבשילינו ליום המחרת. אך רחל לא התאוננה מעולם על קשיי העבודה ועל דלות המזון, אף לא הרגישה את הבדידות. להפך, היא הייתה כל הזמן עליזה, מלאת הומור, והמטירה עליי פסוקי תנ"ך וקטעי שירה (אורי מילשטיין, 'רחל – שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה', עמ' 33).

ביומן העבודה שלו תיאר האגרונום בלומנפלד את עבודתן של השתיים במלים יבשות האוצרות בתוכן ימים ארוכים של תעצומות נפש וחריקת שיניים:

4 בינואר
חם. מייזל ורחל מסדרות ערוגות למעלה בשביל שקדים. הרבה אבנים. קשה.

5 בינואר
רוח מזרחית קשה. שוורצמן שב עם הסוסים. מייזל ורחל פותחות בורות לנטיעת שקדים.

16 בינואר
גשם לסירוגין. ידידו של לוקור פותח תעלות. מייזל ורחל ממלאות את התעלות באדמה. נטיעת זיתים.

27 בינואר
גשם. מייזל ורחל נסעו לסג'רה (שם, עמ' 34).

 

האגרונומית העברית הראשונה

חנה מייזל נולדה בתרמ"ד (1883) בגרודנה ליצחק ולרייזל – הורים לשש בנות ושישה בנים. אביה היה סוחר פרוות מצליח, והמשפחה האמידה והעניקה לילדיה חינוך משובח אצל מורים פרטיים שכלל גם את הוראת הלשון העברית. כבר בתקופת לימודיה בתיכון הפכה חנה לציונית נלהבת והצטרפה לאגודת פועלי ציון, וב-1903, כשסיימה את לימודיה בתיכון בהצטיינות, אף נבחרה לעמוד בראש האגודה. כמו פעילים ציונים סוציאליסטים רבים באותם ימים נעצרה גם חנה, ולאחר שחרורה מהכלא נאלצה לעזוב את גרודנה ולעבור לאודסה. ב-1905 נבחרה לשמש צירה בקונגרס הציוני בבזל מטעם פועלי ציון.