אספסיאנוס קיסר רומא ידוע ליהודים בעיקר כמצביא שדיכא את המרד הגדול ביהודה וכקיסר שתחת שלטונו חרב המקדש. פחות ידוע עד כמה השפיע המרד ביהודה על קביעת זהותו של הקיסר בסיומה של מלחמת האזרחים. הצד הבינלאומי של המטבע

בשנת 69 לסה"נ תפס אספסיאנוס את השלטון באימפריה הרומית. הקיסר החדש, שבתפקידו הקודם פיקד על הדיכוי האכזרי של המרד הגדול, היה שנוא על יהודים רבים. המרד הגדול החל בשנת 66 ונמשך גם לאחר עליית אספסיאנוס לשלטון ברומא. את שלבי הסיום של המערכה ביהודה ניהל טיטוס, בנו של אספסיאנוס, והוא נודע כמי שהחריב את בית המקדש השני. באופן פרדוקסלי, דווקא המרד הגדול הגדיל את סיכוייו של אספסיאנוס לזכות בכס השלטון. בין התורמים לכך היו יהודים רבים, שכללו לא רק את מחוללי המרד שניסו להיחלץ מעול האימפריה.

בשנת 66 הגיעה האימפריה הרומית תחת שלטונו של נירון קיסר כמעט לשיא התפשטותה היבשתית. היא שלטה על כרבע משטחו של העולם המוכר, ועל כרבע מאוכלוסיית תבל כולה. בין נתיניה היו יהודים רבים, בעיקר בארץ ישראל ובמצרים, ושיעורם מוערך בין 5 ל-15 אחוזים מכלל התושבים. שלטונו של נירון נחשב שרירותי ואכזר. סווטוניוס תיאר אותו כקיסר שהחל כשליט טוב ועם הזמן התגלתה אכזריותו:

מעשי שרירות אלה, תאוותנותו, פזרנותו, אהבתו לבצע ואכזריותו היו אמנם בודדים תחילה ובחשאי, כאילו נעשו מתוך שגגת נעורים; אבל גם אז לא היה לאיש ספק שמעשי נבלה אלה יסודם באופיו ולא בגילו (סויטוניוס, 'שנים-עשר הקיסרים', מהדורת אלכסנדר שור, עמ' 197).

גם ביהודה סבלו מנחת זרועו של נירון. השלטון הרומי בארץ ישראל נטה נגד היהודים בסכסוכים שפרצו בינם לבין תושבים לא יהודים בארץ. האירוע הבולט ביותר התרחש בקיסריה, כאשר סורים שקיבלו מהרומאים זכויות אזרח שלא ניתנו ליהודים מנעו מהיהודים להיכנס לבית הכנסת והרומאים צידדו בהם. בעקבות המאורע נאלצו יהודי קיסריה לעבור לנרבתא הסמוכה. בירושלים קבעו הרומאים את נשר הזהב של הלגיון בשער המקדש ואף דרשו את אוצרות המקדש. אירועים אלה ואחרים עוררו את היהודים למרוד ברומאים.

 

אותות משמים

המרד החל בהיקף מקומי כאשר יהודי ירושלים וסביבתה צרו על חיל המשמר שהיה בעיר. כשהחיילים הרומאים נכנעו לבסוף והניחו את נשקם, הפרו היהודים את הבטחתם לאפשר מעבר בטוח לרומאים שביקשו לסגת מהעיר, ובמקום זאת טבחו בהם והרגו את כולם, פרט למפקדם מטיליוס שהבטיח להתגייר:

כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גילה על מזימתו הרעה, אבל כאשר מסרו כולם את מגניהם וחרבותיהם למלא אחרי דברי הברית ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם. והרומאים לא עמדו על נפשם ולא ביקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כולם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתייהד ולמול את בשר ערלתו (יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', מהדורת שמחוני, ספר ב', י"ז, י').

בתגובה למעשי היהודים יצא נציב סוריה קסטיוס גאלוס לארץ ישראל עם צבא אדיר של שלושים אלף חיילים שכלל את כל הלגיון ה-12, אלפי חיילים מלגיונות אחרים ויחידות רבות של כוחות עזר ובעלי ברית.

גאלוס שהגיע מצפון כבש בדרך לירושלים ערים וכפרים, ובהם קיסריה, אפק ולוד, וחנה בגבע שמצפון לירושלים. גאלוס צעד לירושלים, ומשלא זכה להתנגדות בדרך – כיוון שהיהודים שהשתתפו במרד בשלב זה היו מעטים ולא יכלו להתמודד עם הרומאים בשדה הפתוח – הגיע לחומותיה והטיל מצור על העיר. לו היה מתמיד במצור היה מצליח לכבוש את ירושלים ולהביא קץ למרד באבחת חרב, אך כעבור זמן מה, בלי הסבר ברור ולמרות שעמדו לרשותו מאות מכונות מלחמה וכלי מצור, החליט גאלוס להסיר המצור ולסגת. החלטה זו הייתה הרסנית לצבא הרומי בטווח הקצר, אך בסופו של דבר היא הביאה כליה דווקא על היהודים. הם ראו בנסיגת גאלוס אות לתמיכה במרד משמים, ותחת רושם זה יצאו בהתלהבות לזנב ברומאים הנסוגים.

ככל שהרומאים התמידו בנסיגתם כך לחצו עליהם היהודים ביתר עוז. כפריים רבים מהסביבה חזו בהצלחת בני עמם ואחזו בנשק כדי להצטרף לאחיהם. נסיגת הרומאים המסודרת הפכה לבריחה מבוהלת. לאורך נתיב הנסיגה, ובעיקר בבקעת בית חורון, נותרו גופותיהם של כ-6,000 חיילים רומאים ומאות מכונות מלחמה וכלי מצור של הצבא. הלגיון ה-12 איבד כנראה את נשר הזהב שלו – חרפה שאין שנייה לה – וגאלוס עצמו ברח לסוריה. זו הייתה אחת התבוסות הקשות ביותר שסבלה רומא מאוכלוסייה מורדת. דבר הניצחון התפשט כאש בשדה קוצים, ערים רבות הצטרפו למרד מתוך אמונה שהחזרת העצמאות היהודית היא רצון הא-ל. כך הפך המרד מעניין מקומי למרד הגדול. בעקבות תבוסת גאלוס הוזעק אספסיאנוס לקבץ יחידות מכל רחבי האימפריה ולצאת בראשן לדיכוי המורדים.

 

המרד מתרחב

המרד התפשט גם למצרים, ובמיוחד לקהילת אלכסנדריה. בעקבות האירועים ביהודה החלו תושביה הלא יהודים של אלכסנדריה להטריד את שכניהם היהודים. האלימות שהתפתחה ערערה את היציבות בפרובינקיה שהייתה אסם התבואה של האימפריה. הנציב הרומי של מצרים באותה עת היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שמאוחר יותר השתמש במעמדו כדי להכריע מי יהפוך לקיסר. טיבריוס היה בן למשפחה יהודית אמידה באלכסנדריה ואחיינו של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. לא ברור אם טיבריוס היה יהודי מאמין, אך ידוע כי אביו תרם את ציפוי הזהב לשערי החומות החיצוניות של בית המקדש בירושלים, ומכאן שמשפחתו נטלה חלק פעיל בקהילה היהודית.

לטיבריוס הייתה קריירה מזהירה שכללה שירות כנציב רומא ביהודה בשנים 46-48, וכאחד מאנשי המטה של הגנרל דומיטיוס קורבולו במסע המלחמה בארמניה בשנת 63. בהמשך קודם לתפקיד נציב רומא במצרים, שם שרר כאמור מתח בין יהודים ללא יהודים. טיבריוס פתר אותו באמצעות דיכוי היהודים. היהודים אמנם לחמו באומץ, אך הובסו וכחמישים אלף מביניהם נהרגו בידי אנשיו של טיבריוס. הוא הציל בעיקר את עשירי הקהילה, כנראה מתוך נאמנות למקורביו ולבני המעמד הגבוה הדומים לו.

מעשיו של טיבריוס השקיטו את מצרים, אך השקט שהשתרר הביא דווקא לצמצום העוצמה הצבאית שהייתה נתונה בידיו. הקיסר נירון סבר כי היציבות במצרים מאפשרת לו להעביר את כוחותיו למקומות שבהם צריכים אותם יותר, והחליט להעביר ליהודה את הלגיון ה-15 וכוחות נוספים שהיו עד אז תחת פיקודו של טיבריוס.

בעקבות החלטה זו נשלח טיטוס למצרים כדי לקבל את הפיקוד על הכוחות שיועדו ליהודה, ובינו לבין טיבריוס נוצר קשר ששינה בהמשך את גורלה של רומא. טיטוס והחיילים שהועברו ממצרים חברו אל צבאו של אביו אספסיאנוס, שכלל את הלגיונות החמישי והעשירי ויחידות עזר נוספות. אליהם הצטרפו בעלי ברית רבים, כולל צבאו של אגריפס היהודי, ובסופו של דבר עמדו לרשות אספסיאנוס שישים אלף חיילים – אחד הכוחות הגדולים שרומא קיבצה מעולם.

אולם בזמן שחילותיו של אספסיאנוס התקבצו ביהודה עברה הפוליטיקה הרומית שינוי משמעותי.