ילדים ישראלים גדלים על סיפורי הגבורה של החשמונאים, אך לימי מלכותם היה גם צד אפל. על רקע הפילוג בין שתי אליטות תרבותיות – הפרושים והצדוקים – הלכו מלכי החשמונאים מדחי אל דחי וניהלו מלחמות פנימיות שלא היטיבו עם ארץ יהודה

סופה של ממלכת החשמונאים ידוע. הורקנוס השני ואריסטובולוס השני – בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון – נאבקו על המלוכה, והמאבק הפנימי זימן לארץ ישראל את הרומים אשר הגיעו, כבשו אותה ולבסוף גם החריבו את המקדש. המאבק בין האחים היה החוליה האחרונה בשרשרת עימותים פנימיים בממלכה החשמונאית, מאבק שנמשך עשורים על דמותה ועל צביונה של המדינה החשמונאית ושל החברה היהודית. 

יוחנן הורקנוס הראשון, בנו של שמעון התרסי, ביסס והעצים את הממלכה החשמונאית:

הוא נמצא ראוי בעיני א-לוהים לשלושת הדברים הגדולים ביותר: לשלטון על העם, לכבוד הכהונה הגדולה ולנבואה (יוסף בן מתתיהו, 'קדמוניות היהודים' מהדורת אברהם שליט, י"ג, 299).

הורקנוס הרחיב את גבולות הממלכה, ביסס את עוצמתה המדינית, הדיפלומטית והכלכלית, וגייר את האדומים. בעיני רבים הוא נחשב למלך החשמונאי המוצלח ביותר. בסוף ימיו פרץ סכסוך שליווה את המדינה החשמונאית עד נפילתה:

אך הקנאה בהצלחת יוחנן ובניו עוררה מחלוקת בקרב היהודים, ורבים התלקטו יחד ולא שקטו עד צאתם למלחמה גלויה, אבל כשלו ונפלו (יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' מהדורת י"נ שמחוני, א', ב', ח').

יוסף בן מתתיהו כתב כי הרקע למאבק היה חילוקי הדעות בין הצדוקים שתמכו במלך לפרושים שזכו לתמיכה עממית. המאבק היה קצר והתנהלותו אינה ידועה לנו, אך התוצאה ידועה. החרב המלכותית ניצחה את ההמון הפרושי ויוחנן הורקנוס הביס את מתנגדיו, אולם גחלי ההתנגדות המשיכו לרחוש עד שהתלקחו בימי בנו יהודה אריסטובולוס. הוא אמנם מלך שנה אחת, אך הישגיו היו רבים. הוא כבש את הגליל וגייר את היטורים – כנראה שבטים ממוצא ערבי שמקורם בבשן. אריסטובולוס נפטר, ובתמיכת אלמנתו שלומציון הומלך תחתיו אחיו אלכסנדר ינאי. כמיטב המסורת החשמונאית גם ינאי הרחיב את גבולות הממלכה. הוא החל במצור על עכו – פטולמאיס – אך זה הסתיים בכישלון לאחר התערבות המצרים. אחר כך המשיך לדרום מישור החוף וכבש את עיר הנמל הגדולה עזה. אשקלון לא נכבשה ונותרה כמובלעת.

 

שני כתרים על ראש אחד

כאמור, כבר יוחנן הורקנוס נטה לכיוון האליטה הכוהנית הצדוקית. אלכסנדר ינאי העניק לצדוקים שתמכו בתכניות ההתפשטות שלו מעמד ויוקרה, וקיבל מהם לגיטימציה לשלטון סמכותי בסגנון הלניסטי שלא היה מקובל על הפרושים. הפרושים דרשו מינאי לוותר על הכהונה הגדולה. הם ראו סכנה בריכוז הרשות הדתית והרשות החילונית – הכהונה והמלוכה – בידי אותו אדם, חיבור שהיה אופייני לשלטון ההלניסטי בעל הסמכות המוחלטת.

הן הפרושים והן החשמונאים ראו את המלוכה כמשנית לכהונה הגדולה. ללא הכהונה המלך היה רק שליט חילוני ככל השליטים. הכהונה הייתה מוקד כוח ושלטה גם על הכנסות רבות שהחשמונאים לא רצו לוותר עליהן. על פי המורשת המקובלת בישראל המלוכה שייכת לזרע בית דוד משבט יהודה ולא לכוהנים בני שבט לוי, ומסורת הכהונה העניקה את הכהונה הגדולה לכוהנים מבית צדוק. בעיני הפרושים ינאי גזל שלא בצדק הן את המלוכה והן את הכהונה הגדולה.

בספר 'מזמורי שלמה' – ספר חיצוני מהמאה הראשונה לפסה"נ הכולל 18 מזמורים בסגנון תהלים המיוחסים לשלמה המלך – מצוי הד להתנגדות לחשמונאים ושמחה לאיד בעקבות מפלתם לפני הרומים:

אַתָּה ה' בָּחַרְתָּ בְדָוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל … וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ קָמוּ עָלֵינוּ חַטָּאִים, וַיִתְנַפְּלוּ עָלֵינוּ וַיַּדִּיחֻנוּ, אֲשֶׁר לֹא הִבְטַחְתָּ לָּמוֹ הֵמָּה לָקְחוּ בְחָזְקָה … וַיָּשִׂימוּ בְרֹאשָׁם הוֹד מַלְכוּת בְּגָבְהָם, וַיַחֲרִיבוּ אֶת כִּסֵּא דָוִד בִּשְׁאוֹן תְּרוּעָה. וְאַתָּה אֱ-לֹוהִים תַּשְׁפִּילֵם וְתִקַּח זַרְעָם מִן הָאָרֶץ, בְּקוּם עֲלֵיהֶם אִישׁ נָכְרִי לְעַמֵּנוּ … יְבַקֵּשׁ זַרְעָם וְלֹא יְנַקֶּה אֶחָד מֵהֶם. וְנֶאֱמָן ה' בְּכָל מִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בָּאָרֶץ ('מזמורי שלמה' י"ז, ד'-י').

מחבר המזמור מאשים את החשמונאים – שאינם מוזכרים בשמם – כי לקחו לעצמם מעמד שלא היה שייך להם, אימצו גינוני מלכות זרים והביאו לפלישת צבא זר לארץ.