חלוצים כמו בוסיה, גיבורת הרומן הנושא את שמה, הם כבר חלק מהמורשת הישראלית המוכרת. הרומן מצליח להפיח בסיפור החלוצי שלה רוח שיש בה מן החד פעמי של הדמות האישית וגם לטעון אותה בסמליות גדולה

בוסיה
רומן אמיתי

---

אהוד הלוי
התחנה, 2025, 374 עמ'

 

מתי כספי שאל בשירו "כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?". על אותו משקל נשאל: כמה סיפורים אפשר להמציא על תולדות ההתיישבות הציונית? הסיפור הציוני נענה היטב למתכונת הדרמה ההוליוודית של סיפור המתחיל בבירא עמיקתא של הגלות ומסתיים באיגרא רמא של ההתיישבות בארץ ישראל. 'בוסיה', ספרו של אהוד הלוי – דבוראי חבר קיבוץ איֶלת השחר, בן ונכד לחלוצים – הוא לא סתם סיפור נוסף על אותו נושא, משום שהמצוקה והסוף הטוב כרוכים זה בזה בכל חלקי הסיפור.

 

רומן אוקראיני

הספר מוקדש לבוסיה, סבתו של המחבר. היא נולדה בחבל חרסון שבאוקראינה ועלתה ארצה בעלייה הרביעית. תחילה התגוררה בנהלל ומשם התגלגלה דרך רחובות וגבעת ברנר לכפר ביל"ו. הרקע לעלייתה של בוסיה הוא הפרעות הנוראות שהתגברו באוקראינה ב-1919, במהלך מלחמת האזרחים הרוסית. הפרעות נשכחו מעט בצל הפוגרום המפורסם שהתחולל בקישינב ב-1903 וזוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה, אך ראוי לזכור כי ברחבי אוקראינה נרצחו אז עשרות אלפי יהודים, ואולי אף יותר.

ראשיתו של הסיפור בחייליו של נסטור מאכנו. מיליוני חיילים צלחו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, עד שהצאר שבשמו נלחמו הודח מכיסאו והם נותרו רעבים וחמושים. החיילים לשעבר הפכו את שדות הקטל לשדות הפקר, והיהודים, כמו במקרים רבים אחרים, היו בבחינת ההפקר של ההפקר. צבא הפורעים של מאכנו הביא חורבן גם על המושבה החקלאית נובופולטבקה שבה נולדה בוסיה.

נובופולטבקה היא מושבה גשמית, מאוכלסת אנשי עבודה שריח זיעה חריף נודף מהם וממלבושיהם. הוא עומד באותה דרגה נעלה של ריחות כמו בצל מטוגן, פלפל חריף ושום יחד, ריח לחם שרק נאפה, אתרוג של סוכות, ריח עור הסוסים ביום גשם, חלב היוצא מן העטין וריח תינוק בעריסה (עמ' 47).

יהודים הגיעו למקום שני דורות קודם לכן. הם נענו להבטחות הצאר כי כל יהודי שיישב את אזור הספר בחרסון יזכה לתמיכה וכמובן גם למגורים. כמחצית מהיוצאים למסע המפרך מתו בדרך, ואלה שנותרו בחיים נאלצו להתחיל הכל מאפס, כי פקידי הצאר שלשלו לכיסיהם את הכסף שהוא הבטיח למתיישבים. למרות זאת היהודים החרוצים הצליחו להקים מושבות משגשגות, אך אז הגיעו הפורעים. בפרעות נהרגו בנובופולטבקה 140 גברים שניסו להתארגן ולהגן על עצמם, אך היו מצוידים ב-18 רובים בלבד.

אנשיו של נסטור מאכנו בזזו באין מפריע, וגם רצחו ואנסו באין מפריע. לאחר שרבים מהגברים נרצחו המשיכו הנשים לבצע את כל העבודות במושבה. בוסיה הייתה בת 12 בעת הפוגרום, ומאכנו המשיך ללוות את סיוטיה בלילות. למרות זאת היה לו גם מקום בתקוותיה, והמחבר מנסה לספר לקוראים משהו על כוחו של חלום.

ההמשך מוכר מסיפורים רבים אחרים. בוסיה הצטרפה לפעילות ציונות מחתרתית, ובהיותה נערה בוגרת, לאחר איומים של השלטונות כי תוגלה לסיביר, היא זכתה סוף סוף בסרטיפיקט ועלתה ארצה.

במרכז חלקו השלישי של הספר נמצא אבינועם, חבר מחתרת שיושב במאסר וגם שם עובר מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הסיפור הולך בדרכים סלולות אל הסוף הטוב, ואבינועם מגלה כי כשם שיכול אדם להיות אסיר בחיי חופש הוא יכול גם להיות חופשי בבית האסורים. הוא לומד להתהלך עם הקשוחים שבאסירים בלי לוותר על גילוי אצילות נפש כלפי עלובי החיים.

בהמשך יש מעין סיפור רומיאו ויוליה – אהבה הצומחת על אף פערי המעמדות ההולכים ונוצרים ביישוב. בוסיה ואבינועם נפגשים, ועד לרגע האחרון תוהה בוסיה בעלת הדימוי העצמי הנמוך מה ראה בה בן האיכרים המשכיל, יפה התואר והפלשתיני – כך כונו בני היישוב הוותיקים שלא היו מהגרים חדשים. השניים נישאו על אפו ועל חמתו של אביו האריסטוקרט של אבינועם, ולאחר שאיבדו את ילדם הראשון התיישבו בכפר ביל"ו, המושב החדש שנוסד סמוך לרחובות.