עם גירושו מגן העדן של נישואיו הראשונים בשל סירובו לחדול מעיסוק בהשכלה נפער פצע עמוק בנשמתו של ברדיצ'בסקי. ייתכן שפצע זה בא לידי ביטוי בשבירה הסגנונית ובקיטועים החדים שמאפיינים את כתיבתו

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

אבנר הולצמן
מרכז זלמן שזר תשע"א, 271 עמ'

בשנת 1912 קיבל הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שחי אז בברלין, שני מכתבים מנער צעיר בן 16, שמואל הלפרין שמו, בן העיירה האוקראינית טפליק. הנער פנה אל הסופר המפורסם בבקשה שיאפשר לו, באמצעות סיוע כספי, להיחלץ מסביבתו האדוקה, ולמלא את שאיפתו לעלות לארץ ישראל ולקבל בה חינוך עברי בגימנסיה הרצליה; שאיפה שסבו התקיף דוד וייס התנגד לה בכל מאודו.

מכתבים מסוג זה לא היו באותם ימים בגדר תופעה יוצאת דופן, וגם ברדיצ'בסקי עצמו נהג לפנות עוד מנעוריו לסופרים ולאנשי רוח שונים בבקשות לעזרה ולעצה. אך המכתבים שקיבל הפעם ברדיצ'בסקי הבוגר מן הנער שמואל הלפרין היו שונים בתכלית, ואף ניתן לשער שהם גרמו לו לטלטלה רגשית עזה. שכן הלפרין היה בנה של אשת נעוריו של ברדיצ'בסקי מנישואיה השניים, אישה שפרֵדתו ממנה הייתה עבורו במשך שנים רבות בבחינת פצע פתוח.

ברדיצ'בסקי נשא אותה לאישה ב-1882, בהיותו בן 17, בנו של רב ותלמיד חכם מבטיח בזכות עצמו, שנחשב שידוך הולם לבתו של גביר עשיר. אך תוך זמן קצר התפתח עימות גלוי בין החתן הצעיר לבין חותנו, דוד וייס. למרבה האירוניה, המשבר הראשון בין השניים פרץ כאשר החותן גילה שברדיצ'בסקי מתרועע, על אף איסורו המפורש, עם חסידי ברסלב וקורא בכתבי רבי נחמן. אך לאחר שברדיצ'בסקי חדל ממעשים אלה, ונדמה היה לזמן מה שיחסיו עם חותנו שבו לתיקונם, פרץ משבר חמור עוד יותר, כאשר התברר שהוא קורא באינטנסיביות בספריהם של סופרי ההשכלה. ב-1885 סולק החתן הסורר, שסירב לחדול מעיסוקו בהשכלה, לבית אביו. כמוצא של פשרה וכפתרון זמני למד ברדיצ'בסקי כשנה בישיבת וולוז'ין אך לאחר מכן אולץ לתת לאשתו גט כריתות.

פרֵדה כפויה זו של ברדיצ'בסקי מאשתו פערה כאמור פצע עמוק בנפשו, שהותיר את רישומו ביצירותיו של הסופר לאורך שנים רבות. הוא אמנם חש שאינו יכול לוותר על שאיפתו להשכלה, אך בו בזמן אהב את אשתו אהבת נפש ואף היא אהבה אותו. "כמה אהב את מלכת נעוריו" – כתב ברדיצ'בסקי ב-1898 על גבריאל, גיבור אחד מסיפוריו העמוסים ביסודות אוטוביוגרפיים – "את הנערה זהובת השיער! הייתה זו קדושת האהבה שלא תתואר במלים, ואז בא הגירוש מגן עדן, כפירתו וקללת אביו" (עמ' 40).

תוצאות הגירוש מגן העדן של נישואיו הראשונים נוסחו בפיו של גיבור סיפור אחר מאותה שנה במלים אלה:

הוי! את האנשים הללו, אותם ובתיהם, בתי מדרשיהם וספריהם אני שונא באותה שעה עד מאוד, וכעין רגש נקם במשכיות לבבי להקנאים האלה, שגדרו את הדרך בעדי. ושם באופל נפש חיה בודדה, נפש תמה, אהובה, נפש קשורה בנפשי … בעיניי כמו קמו דמעות בעוד לבי מפכה חמה עזה (עמ' 43).

בול הנושא את דיוקנו של ברדיצ'בסקי. ישראל, 1996 באדיבות סטפני קומפורט והאתר postcard jewish collection

האמנם מגדולי הרוח והיצירה?

דמותו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865, מז'יבוז – 1921, ברלין), לימים בן גריון (Bin Gorion), עומדת במרכזה של ביוגרפיה חדשה בסדרה 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי' – אחד ממפעליו המרשימים של מרכז זלמן שזר בשנים האחרונות, המציע לציבור הרחב ביוגרפיות של דמויות מפתח בעולם התרבות היהודי. מעתה ניצבת דמותו על מדף הספרים, כאשר לצדה עומדים מן העבר האחד רבי יהודה הנשיא, רס"ג, רש"י, רבי חסדאי קרשקש, הרמב"ם, רבי יהודה החסיד והרב קוק, ומן העבר האחר משה מנדלסון, הרצל, ביאליק וש"י עגנון. מאליה עולה השאלה האם ברדיצ'בסקי – שאמנם נחשב בקרב יודעי הח"ן של מחקר הספרות העברית ליוצר חשוב, אך זכה להשפעה ציבורית מוגבלת בימיו ובוודאי שכיום – ראוי להימנות על חבורה מפוארת שכזו? מטבע הדברים, הקריאה בספר מלווה כל העת בשאלה זו.

אין ספק שאבנר הולצמן, מחבר הספר, משוכנע שברדיצ'בסקי ראוי להימנות על גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, והשכנוע הזה, המלווה באהבה ובהערכה כנה למושא כתיבתו, משווה לה חן מיוחד. אכן, אף שמלכתחילה עשוי נושא הספר להיראות כבד או מרוחק, הצליח הולצמן להוציא מתחת ידו ספר סוחף לקריאה, לקרב את ברדיצ'בסקי אל הקורא בן ימינו ולשרטט דמות מורכבת ומרתקת על רקע תקופה מורכבת ומרתקת.

הספר מגולל בפרוטרוט את סיפור חייו של ברדיצ'בסקי, ושוזר בו את התפתחות יצירתו תוך התייחסות נרחבת לאחדות מיצירותיו הבולטות. ברדיצ'בסקי מתגלה כמי שרק מעטים דמו לו בהיקף יצירתם וברוחב יריעתה. הוא כתב בעברית, בגרמנית וביידיש, וכתיבתו התפרסה על פני סוגות שונות ומגוונות: סיפורת (בעיקר סיפורים קצרים), הגות, פובליציסטיקה, ליקוט ועיבוד אגדות חז"ל ומחקר במדעי היהדות שהלך והעמיק בו עם השנים. עיסוקו במדעי היהדות חלש על מגוון תחומים: אגדה, חסידות, חקר המקרא וחקר ראשית הנצרות. יצירותיו – ולצדן גם יומנים ומכתבים אישיים שנותרו בעיזבונו – פרנסו, וממשיכות לפרנס, עשרות כרכים שיצאו לאור בחייו ולאחר מותו, ומהדורה חדשה של כתביו יוצאת לאור בשנים אלה.

אך ברדיצ'בסקי התייחד לא רק בכמות כתיבתו אלא גם בסגנונה החדשני ובתכניה המהפכניים. במשך שנים אמנם קבל על ההתעלמות המתמשכת של הציבור, ואף של אנשי הספרות מיצירתו, אך משפרץ למרחב התרבות העברית לקראת סופה של המאה ה-19 לא ניתן היה עוד להתעלם ממנו, והוא עורר בקרב קוראיו קשת של תגובות רגשיות עזות, מהערצה נלהבת ועד לרתיעה ולסלידה.