צאצאיהן של קהילות השבתאים שהתאסלמו ריתקו את דמיונם של חוקרי תולדות ישראל בשל התאולוגיה שלהם. מחקר המנתח את שירי התפילה שיצרו מגלה כי סודם טמון בשירה הקהילתית. התחקות דקדקנית אחרי השירים מגלה מה קרה לרוחה של הקהילה

שירת ה'מאמינים' השבתאים
פולחן, קהילה ומגעים בין-תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת

---

הדר פלדמן סמט
מאגנס, תשפ"ה, 438 עמ'

 

שבתי צבי התאסלם בשלהי 1666. עוד קודם לכן תיאר נתן העזתי בחיבורו 'דרוש התנינים' את אופיו הייחודי של תהליך הגאולה לאור אישיותו ופועלו של המשיח שחולל מעשים זרים, שונים ומשונים החל מ-1658. בעקבות מעשים אלה גלה שבתי מעירו איזמיר ונדד ברחבי האימפריה העות׳מאנית עד שהגיע לירושלים, לקהיר ולבסוף לעזה, שם התפרסם ב-1665 ייעודו המשיחי לאחר מפגשו הגורלי עם נביאו לעתיד נתן העזתי. בחיבור מוקדם זה מתגלה עומק תפיסתו של נתן את התופעה הדתית שהתגלמה בשבתי צבי.

ב'דרוש התנינים' מתאר נתן את דמותו של המשיח שבתי צבי כנחש מיתי קדוש המתקן את העולמות תוך מאבק איתנים בכוחות הסטרא אחרא – נחש בריח ונחש עקלתון. כדי להכריע את בני דמותו ולהשלים את משימתו המשיחית היה שבתי צבי חייב לרדת לתהום ולהכריע את אויביו בשאול תחתיות. כניסה זו אל שטח המחיה של כוחות הטומאה לצורך גאולתם של ישראל, בבחינת מצווה הבאה בעבֵרה, הפכה ברבות הימים לאבן הראשה של המיתוס התאולוגי שנועד להסביר את התאסלמותו של שבתי צבי, ושל רבים ממאמיניו בעקבותיו.

ממשיכי שבתי צבי שהתאסלמו ראו עצמם חלק בלתי נפרד מהיהדות, אך אימצו אמונות ומנהגים שנתפסו הן בעיני היהודים והן בעיני המוסלמים ככפירה, ולכן נדרשו לרמת חשאיות גבוהה במיוחד. חברי הכת התחלקו לשלוש קבוצות מובחנות שכולן דגלו בעקרון ההסתתרות השיעי – התנהלות כמוסלמים מן השורה כלפי חוץ ושמירה על ערכי הקהילה ומנהגיה בהיחבא. המרת הדת לאסלאם הייתה חיקוי מודע והזדהות עמוקה עם דמותו של שבתי צבי וייעודו המשיחי המפותל. המומרים לא ראו את עצמם כמי שקיבלו את דת מוחמד וכפרו בעיקרי היהדות, אלא כמרגלים בשירות הגאולה. חיקוי שבתי צבי הפך אותם לפי אמונתם לחלק מגופו המיסטי של המשיח אשר נשמתו נחשבה בעיניהם כקודמת לבריאת העולמות. בהגותם ובשירתם הוא מכונה אדם קדמון, א-לוהות שלימים התגשמה בבשר.

 

 

כתבים שירדו מגדולתם

ב-1947 ראה אור 'ספר שירות ותשבחות של השבתאים׳ – עבודתם המשותפת של משה אטיאש, יצחק בן-צבי וגרשם שלום על קובץ שירים פולחניים של עדת המאמינים. הם פיענחו וההדירו את השירים, שנכתבו ברובם בלדינו, תרגמו אותם לעברית וניתחו את הרעיונות התאולוגיים המשובצים בהם.

עד לפרסום הספר הגיע המידע על הקהילה השבתאית ואמונותיה בעיקר מפיהם של אלה שהתנגדו לה בחריפות. ב-1935 יצאו שני כתבי יד ליטורגיים של הקהילה מחזקתה ונמסרו לרב גבריאל די בוטון מאיזמיר תמורת מחיקת חוב של 300 לירות שבן הקהילה יוסף ג'ראח שמשי היה חייב לו. ב-1943 מסר אותם הרב די בוטון ליצחק בן-צבי תמורת תשלום סמלי של חמישים לירות, ו'ספר שירות ותשבחות של השבתאים׳ מבוסס על קובץ אחד מתוכם. בהמשך הגיעו לידי בן-צבי שני קובצי שירה נוספים, וקובץ חמישי התגלגל במהלך השנים לספריית אוניברסיטת הרווארד. חמשת הקבצים האלה הם העדות הישירה היחידה לשירתם הפולחנית של חברי הכת הסודית, וחשיפתם פתחה שער לעיון בעיקרי אמונתם ובאופן פנייתם למשיחם שנעלם בגובהי מרומים.

מסירתם של כתבי המאמינים לאדם שאינו שייך לקהילה התאפשרה בשל העובדה שספרי השירה חדלו לשמש את צאצאי המאמינים לצורך תפילה ומפגש, וקרנם ירדה. התפרקותן המהירה של הקהילות אירעה בעקבות חילופי אוכלוסין בין טורקיה ליוון בתום מלחמת העולם הראשונה. חברי הקהילות שהתגוררו בערים שסופחו ליוון זוהו כמוסלמים ועל כן חויבו להגר לערים טורקיות, בעוד שכניהם היהודים נותרו במקומם. על מצבם הרוחני בתקופה זו כתב בן-צבי:

עם חילופי האוכלוסין בין תורכיה לבין יוון בשנת ה'תרפ"ג (1923), ועם הוצאת כל בני כת השבתאים מסלוניקי ופיזורם בערי תורכיה, נסתם הגולל על קיומם של השבתאים כחטיבה אחת המקופלת תוך קליפתה … עם פיזור זה בא הקץ גם להווי המסורתי וגם לספרות הסתרים שלהם. המשמר על ספרי המסתורין שלהם רפה כליל, וצאצאי השבתאים, אשר חדלו להבין את המסורת, חדלו גם להעריכה ולהעריצה כאשר העריצוה אבותיהם. שוב לא נהגו זהירות גם לגבי שמירת הסודות כאשר נהגו אבותיהם (יצחק בן-צבי, משה אטיאש וגרשם שלום, 'ספר שירות ותשבחות של השבתאים׳, עמ' 4).

עדות לירידתם של השירים מגדולתם מספקים רישומי ילדים המצויים בכתב היד של הקובץ שפורסם. אלה מרמזים כי לא הייתה הקפדה על שמירת כתב היד, ועמודים ריקים שנועדו להעתקת שירים נוספים שימשו לבסוף כמצע לשרבוטיו של זאטוט שובב.