באחד המצבים הקשים שבהם יכול אדם למצוא את עצמו, בחרה אתי הילסום בחמלה כגישה כללית. סדרה חדשה מעבדת את יומניה ליצירה רלוונטית ומטלטלת
אתי
חגי לוי
צרפת, גרמניה, הולנד, 2025, 328 דקות
אחת היצירות החשובות שנעשו בדורנו היא היצירה הקולנועית ׳אתי׳ מבית היוצר של חגי לוי. זהו סיפורה של אתי הילסום, צעירה יהודייה הולנדית שנספתה באושוויץ ב־1943 בהיותה בת 29 . במהלך המלחמה, ובייחוד בשנים 1943-1941 , כתבה הילסום – בעלת תואר במשפטים ובפסיכולוגיה – יומן שבו תיעדה את מחשבותיה וחוויותיה. ביומן היא תיארה מסע של התפתחות רוחנית ונפשית שעברה באותה התקופה. זהו מסע התבגרות של אישה־נערה, שנעה ממבט המרוכז בבעיותיה האישיות לדמות רוחנית החפצה בטובתם של אחרים. לימים פורסם היומן כספר בשם ׳השמיים שבתוכי׳.
היצירה היא קו־פרודוקציה צרפתית, גרמנית והולנדית. בתחילה חשב לוי על סרט קולנוע, אך הסיפור הלך והתרחב עד שבסופו של דבר עוצב לכדי סדרה בת שישה פרקים. לוי העיד כי ההקרנה בפסטיבל ונציה הוכיחה לו שמדובר בסרט מחולק יותר מאשר בסדרה, כלומר ביצירה שמקומה
בבתי הקולנוע יותר מאשר על מסך הטלוויזיה. מבלי להכריע בשאלת הסוגה, דומה שאפשר לקבוע גם לגבי יצירה זו:
אם ננסה לסכם אלפי שנות הגות במהותה של האומנות על רגל שטחית אחת, נוכל לומר שתכליתה לומר משהו על מצב האדם. האדם יוצר יצירה בדיונית כדי לפרש ולתת טעם חדש, זווית חדשה, על 'היות אדם' (צחי כהן, 'למה דומה קולנוע – קריאות תרבותיות בקולנוע בן־זמננו׳, עמ' 17).
בבחירותיו האומנותיות של לוי – בתסריט, בליהוק, בבימוי, בצילום ובסאונד – נותן היוצר פרשנות לדמותה וליומנה של אתי הילסום, בה בשעה שהוא מגיב למציאות ימינו ומצמיח בתוכה מבט על הקיום האנושי מזווית חדשה. במובנים רבים, הן אסתטיים הן אתיים, מבקש לוי לממש בעצם מעשה היצירה שלו את משאלתה הגדולה של גיבורתו, שנכתבה במילים החותמות את
יומנה: ״להיות רטייה על פצעים רבים״ (אתי הילסום, ׳השמיים שבתוכי׳, עמ׳ 152).
ידידיה של אתי השיגו עבורה משרה במחלקת התרבות של ׳מועצת היהודים׳ – הגוף שתיווך בין היהודים לבין השלטון הנאצי ופעל ליישום פקודותיו. אך אתי בחרה להגיע מרצונה למחנה המעבר וסטרבורק, שאליו נשלחו היהודים טרם הובלתם לאושוויץ, כשהיא מונעת מתחושת שליחות לסייע, לתמוך ולהביא אור אל המקום החשוך ביותר על אדמת הולנד.
Geheugen van Nederland
הסדרה מבוססת על היומן שכתבה בשנות הכיבוש הנאצי בהולנד. אתי הילסום ועמוד מיומנה
אימא שברוח
הסדרה מציגה את סיפורה של אתי הילסום כסיפור פמיניסטי על אישה המסרבת להיכנע לחוק הגברי של 'אדם לאדם זאב'. זהו מאבק הרואי של צעירה שברירית ועוצמתית כאחת, הפועלת במציאות שבה החשכה הפשיסטית והפחד מפניה מאיימים לרמוס את קיומה. היא יוצאת מהמאבק כשידה על העליונה, על אף שניצחון זה עלה לה במחיר חייה.
החמלה הנשית של אתי היא מקור כוח בלתי נדלה. היא מסוגלת לראות את האדם שבאויב ואת האויב שבאדם ללא משוא פנים ומתוך הבנה פילוסופית ורגשית עמוקה של המהות האנושית. כפי שכתב המשורר דן פגיס בשירו 'עדות' – "לא לא. הם בהחלט היו בני אדם" (דן פגיס, 'גלגול', עמ' 137) – גם אתי ידעה לראות בפקיד הנאצי קורבן הן של השיטה והן של חולשותיו ובעיותיו האישיות. היא מסרבת לשנוא ומגלה חמלה גם כלפי האימהות השכולות של החיילים הגרמנים. כמו כן, היא נמנעת מלשפוט גם את מי שבוחרים, בשונה ממנה, להימלט.
הקטעים המעידים על סירובה העמוק של אתי להשתייך לקבוצת הזוכים להינצל מן השילוחים לווסטרבורק, ולו באופן זמני, מעוררים השראה ומעלים מחשבה על מציאות חיינו. קיימים מקרים רבים שבהם אנו נדרשים לנקוט עמדה ולהכריע בין האינטרסים האישיים שלנו לבין סולידריות קבוצתית.
שלושה גברים הסובבים את אתי אהובתם ככוכבי לכת אינם מצליחים לרפות את ידיה ולמנוע ממנה להגיע לווסטרבורק מרצונה, כדי להיות במקום שבו היא עשויה להיות משמעותית יותר מכל. יוליוס ספיר – המטפל שלה ואהובה – הוא האוהב המיטיב ביותר, המצמיח. הוא מנחה אותה מבחינה רוחנית ונפשית, מעודד אותה לכתוב יומן שעוקב אחר התפתחותה, ואפשר לומר כי מבחינה היסטורית בזכותו יש לנו אפשרות להכיר את דמותה. הוא גם זה שבסופו של דבר מבין כי בחירותיה של אתי הן הגשמתה העצמית במובן העמוק ביותר וכי אסור לעצור בעדה.
קלאס – חברה הסופר ההומניסט של אתי, שעימו היה לה רומן בעבר – מתואר בסדרה כמי שעורך איתה ראיון רדיו, מעין הסכת שבו היא מקריאה את יומניה לעולם. הוא האוהב שמאתגר אותה מבחינה פילוסופית ומעמת אותה עם בחירתה, שנראית בלתי רציונלית בעליל. קלאס מוצג
כ׳מביא לבית הדפוס׳ – מי שבידיו מפקידה אתי את יומניה כדי שיראו אור בעתיד, כשהיא עצמה כבר לא תהיה בין החיים.
האן – בעל הבית המבוגר והמאהב שלה לעת מצוא – הוא האוהב הפרימיטיבי ביותר בעלילה. הוא חוטף את אתי מבית הוריה וכולא אותה כדי לעצור בעדה מלממש את רצונה הגלוי והעקבי. אפשר
שהוא מפרש את רצונה כביטוי לאי שפיות זמנית, דבר שמתכתב עם המחלות הנפשיות שמהן סובלים אחיה. על כל אוהביה ודורשי טובתה אתי מתגברת והיא דבקה בבחירתה המוסרית.
במסגרת ההכרעות הבדיוניות בסדרה, הגיבורה מתגלית כנושאת היריון בלתי מתוכנן. זהו אולי האקט הפמיניסטי הרדיקלי ביותר בסדרה משום שהוא מאתגר את הייעוד המסורתי של האישה – להיות לאם. הסדרה ממחישה את העדפתה הברורה של אתי להיות אם שברוח – מעין אימא
תרזה – במקום אם שבגוף. היא מרגישה שהיריון ימנע ממנה לממש את ייעודה ועל כן היא נפטרת ממנו ללא היסוס או חרטה.
אופניים כהתרסה
ה'הזרה' (Defamiliarization) היא טכניקה ספרותית מרכזית שאובחנה על ידי הפורמליסטים הרוסים, ובעיקר על ידי חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי. היא מציגה תופעות מוכרות באור חדש, כדי לשבור את התפיסה האוטומטית ולעורר חשיבה רעננה. על ידי פירוק השפה והעולם המוכר היא מבקשת להשיב לדברים את חיותם המקורית.
לוי מרבה להשתמש בטכניקה אומנותית זו ביצירתו ובאמצעותה הוא מעמת את הצופה עם שבר בתוך העולם המוכר לו. הבחירה לצלם את הסדרה באמסטרדם המודרנית היא דוגמה לעימות שכזה. אין ספק שזהו אחד הגורמים המרכזיים שהופכים את הסדרה לאוניברסלית, בבחינת 'סדנא דארעא חד הוא' (יסוד הארץ אחד הוא). אין בו שימוש בקלישאות שואתיות נפוצות לעייפה של סרטי ארכיון, צילומים בשחור לבן, מדים נאציים, ואפילו הטלאי הצהוב מופיע בסדרה רק לרגע אחד. כל זה לא בכדי – הבמאי מבקש לדבר אל נמעניו בני הזמן, כאשר הוא דורש מהם להשוות את מציאות חייהם למציאות המתקיימת בסדרה, עם מינימום הפרעה.
באחת הסצנות המטלטלות ביותר בסדרה, בפתח הפרק הרביעי, אתי וחברתה רוכבות על אופניים בתוך המון אדם רוכב – מראה אמסטרדמי אופייני גם כיום. אך הן רוכבות על מנת למסור את האופניים שלהן לשלטונות הנאציים, כחלק מן ההחלה של חוקי הגזע בעיר. זהו אירוע שעליו אתי כותבת ביומנה, אך בסדרה הוא הופך לסמל טעון ורב משמעות. האופניים מופיעים בספרות, בקולנוע ובשירה כמוטיב רווח. הם יכולים להיחשב ככלי תחבורה שכל משימתו היא להוביל ממקום למקום, אך במקרים רבים הם זוכים להתייחסות רגשית וסמלית. אופניים יכולים להוות סמל להתרסה של עצמאות ותקווה, כאשר הבמאי לוקח את המוכר והופך אותו לשונה ומעניין. לוי משתמש במראות הרוכבים והרוכבת הגיבורה בקטעי מעבר רבים בסדרה, אך בסצנה זו הופכים האופניים מהכלי לגיבור.
דומה ששום יצירה לפני 'אתי' לא יצרה הזרה כה חריפה של ערמות הענק של פרטי רכוש, פרוטזות וגופות האופייניות לשואה – אנדרטה לאובדן האנשים והאנושיות – כפי שיצר חגי לוי באמצעות ערמות של אופניים שהוצאו מכלל שימוש. אלו רגעים קשים לצפייה, שבהם עוצר הקהל את נשימתו וחווה באופן מועצם את הדרמה של נטילת האוטונומיה וחופש התנועה במרחב, אובדן העצמאות והתקווה, כמשל לציביליזציה העומדת בסכנת הכחדה.
מוזמנים לשתף
