סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה הוא מסיפורי הגבורה הציונית היותר מופלאים והפחות מוכרים. השיר הכואב ששלמה גרוניך שר עם להקת שבא מספר על המחיר הנורא של הדרך לארץ ישראל

שירו של חיים אידיסיס, שהולחן על ידי שלמה גרוניך ומופיע באלבום של גרוניך ומקהלת שבא, הושמע לראשונה בתחילת שנות התשעים והוציא לאור את סיפורה של עדת 'ביתא ישראל' — עדת יהודי אתיופיה שחבריה עלו לארץ ברגל דרך סודן תוך סיכון חייהם. הניסיון לעלות ברגל ביטא הגשמת חלום של אלפי שנים, יש שיגידו מימי חורבן בית ראשון, לשוב לאדמת ציון.

יהודי אתיופיה שמרו ברובם באדיקות על מסורת אבותיהם למרות התנכלות מתמשכת מצד שכניהם הנוצרים שניסו לכפות עליהם להתנצר ולמרות חוקים שהפלו אותם לרעה. האמונה החזקה בא־ל והכיסופים לירושלים הם שהעניקו ליהודי אתיופיה את הכוחות שלהם נזקקו כדי לשמור על קיום המצוות לאורך הדורות וכדי לצאת לדרך לכיוון ארץ ישראל.

 

ניסיונות עלייה

מדור לדור סיפרו הורים לילדיהם שיום אחד יגיע הזמן לעלות לירוסלם. ב־1862 הכריז הנזיר היהודי והמנהיג הרוחני אבא מהרי כי הגיע הזמן. הוא שלח שליחים לכל יישובי ביתא ישראל וריכז רשימות של הנכונים לצאת למסע. האגדות מספרות כי לאחר מסע מפרך שגבה לא מעט קרבנות שמתו בשל רעב, צמא ומחלות הגיע אבא מהרי יחד עם קבוצה גדולה של יהודים אל חוף ים סוף. שם הרים את מטהו בתקווה שהים ייבקע, וכשהדבר לא קרה הוא הבין שעוד לא הגיעה השעה ושב על עקבותיו. בודדים מקרב יהודי אתיופיה המשיכו אז בדרכם לירושלים.

לאורך השנים עשו בני הקהילה ניסיונות אחדים לעלות לארץ, אך רק בשנות השבעים של המאה העשרים נוצרו התנאים הפוליטיים שאפשרו את עלייתם. בין יתר הגורמים שאפשרו את העלייה היה פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הספרדי דאז, שבו חידש קביעה של רבנים שקדמו לו, ובהם הרדב"ז במאה ה־16, שלפיה בני עדת 'ביתא ישראל' הם יהודים כשרים. פסיקה זו הובילה להכרה ביהדותם של אנשי העדה, והחלו מאמצים להעלותם ארצה על פי חוק השבות. גורמים נוספים שאפשרו את עלייתם היו נפילת הקיסר ומלחמת אזרחים שפרצה באתיופיה בעקבותיה. כל אלה תרמו להחלטת אנשי העדה לצאת לדרך.

ב־1977 נערך הסכם חשאי בין שליחי המוסד לבין מנגיסטו, שליט אתיופיה הקומוניסטי, שלפיו תספק ישראל נשק לאתיופיה תמורת יהודים. כך החלו טיסות מאדיס אבבה שהביאו עולים לישראל, אך כעבור זמן לא רב המבצע נחשף והעלייה נעצרה. יהודי אתיופיה חיפשו נתיבי הימלטות חדשים לישראל, וכך החלו המסעות הרגליים. השמועה על התגנבותם של יחידים, של קבוצות רווקים ורווקות ובהמשך של משפחות שלמות אל ערבות סודן ומשם לארץ עברה מפה לאוזן.