הצלבנים עמדו מול עיר מוקפת חומה ומגדלים. על חומות העיר עמדו מגִניה היהודים, עובדי נמל ופועלים, ולצדם כתף אל כתף חיילים ותושבים מוסלמים. הצלבנים עמדו לכבוש את העיר המבוצרת. הם לא תיארו לעצמם מה עזה תהיה התנגדותם של תושבי חיפה

בשנת 1071 כבשו הסלג'וקים – בני שבט שנדד ממונגוליה למרכז אסיה וקיבל על עצמו את האסלאם – את אנטוליה (היום בתורכיה) והביסו את הצבא הביזנטי. היה זה המשכו של תהליך בן מאות שנים שבו איבדו הביזנטים שטחים למוסלמים. ארץ ישראל ובתוכה ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים כבר ב-636, קרוב ל-500 שנה קודם לכן. כיבוש אנטוליה הביא את המוסלמים לפתחה המזרחי של אירופה הנוצרית, ולמעשה השלים את כיתורה, לאחר שבמאות השנים הקודמות כבשו כוחות מוסלמיים את כל צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי.

האימפריה הביזנטית – האימפריה הרומית המזרחית – הייתה בדעיכה כבר זמן מה. בראש מה שנותר ממנה עמד הגנרל אלכסיוס הראשון קומננוס, והוא הבין כי כוחו דל מכדי לגבור על הסלג'וקים שהמשיכו לצבור כוח. למרות היחסים הרעועים בין ביזנטיון לבין האימפריה הרומית המערבית הקדושה והאפיפיור שברומא פנה אלכסיוס ב-1095 לאפיפיור אורבנוס השני וביקש ממנו לשלוח שכירי חרב שיעזרו לו להילחם בסלג'וקים. משיקולים אינטרסנטיים שונים נענה האפיפיור לבקשתו, ובסוף 1095 נשא באוזני כמרים בוועידה גדולה שהתקיימה בקלרמונט שבצרפת ובו קרא להצלת ירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הכמרים הביאו את דברי האפיפיור לקהילותיהם, והדבר עורר התלהבות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה.

בעקבות קריאת האפיפיור יוצאו לדרך באביב 1096 ההמונים המשולהבים, בלי מפות, בלי ידיעה היכן נמצאות ביזנטיון וארץ ישראל ובלי לוגיסטיקה. האספסוף המשולהב שנע ממערב אירופה למזרחה פגש בדרך קהילות יהודיות – בעיקר לאורך נהר הריין – וחולל בהן פרעות שכללו רצח, אונס ושרפת בתים באין מפריע. כ-12 אלף יהודים נהרגו בפרעות הללו שזכו לכינוי 'גזרות תתנ"ו'. ההמון חסר הארגון המשיך לכיוון ירושלים. כשהגיעו הצלבנים לדנובה החלו לשדוד את ההונגרים, אולם אלה הגנו על עצמם, הרגו אלפי צלבנים וגרמו למנהיגיהם לברוח חזרה לביתם. מסע הצלב העממי הזה התפזר ברובו בלא כלום.

קבוצה מאורגנת יותר של כ-35 אלף אבירים, ובהם 5,000 פרשים על סוסים, יצאה גם היא מאירופה ובראשה אנשי אצולה.