כותרת הספר וכותרת המשנה שלו מכילות שלושה מהכינויים של מושא הביוגרפיה: ראס תפרי מקונן. הכינויים, התארים והשמות השונים המלווים את האיש המסקרן מבטאים פנים ומשמעויות שונות של אישיותו. תפרי מקונן היה בן אצילים אתיופי שטיפס לגדולה, היה ליורש העצר של הממלכה, קיבל את תואר האצולה ראס שפירושו המילולי ראש, ולאחריו את התואר נגוס – מלך – והיה לקיסר האימפריה האתיופית ולאיש החזק באזור קרן אפריקה במשך כחמישים שנה. בניגוד למנהיגים אפריקנים אחרים הוא הבין את הכוח הגלום בתרבות המערב וחתר למודרניזציה של המדינה שבה שלט ביד רמה, אך לא ויתר על היאחזות גאה בשורשים העתיקים של ממלכתו, ממלכה נוצרית שבית המלוכה שלה ייחס עצמו במשך מאות שנים לשלמה המלך.

ב-1936 נכבשה אתיופיה ללא מאמץ של ממש על ידי שליט איטליה תאב הכוח בניטו מוסוליני, והקיסר היילה סלאסי שנמלט מארצו הגיע לחבר הלאומים – שאליו דאג להתקבל כבר בראשית שנות העשרים – והזהיר את המדינות החברות בו כי התעלמות מהתוקפנות של מוסוליני כלפי ארצו עלולה לשקף את הגורל הצפוי גם לאירופה. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה זכה סלאסי לעזרה בריטית. הקצין אורד וינגייט נשלח מארץ ישראל כדי לסייע לקיסר הגולה להילחם על ארצו כשם שסייע קודם לציונים.

כפי שמשתמע מכינוייו הרבים, היילה סלאסי לא היה רק אישיות פוליטית. הוא היה שילוב של מלך וכומר שמלכותו מייצגת גם סמכות דתית. אישיותו שימשה השראה גם לעמים אחרים ברחבי אפריקה, ואפילו לשחורי עור מעבר לאוקיאנוס, ובהם אנשים מג'מייקה שהקימו תנועה חברתית, דתית ומוזיקלית שנשאה את שמו – רסטפארי. כאשר דמות היסטורית זוכה למשמעויות נרחבות מעניין לחזור ולהעמיד אותה על היסוד הביוגרפי. הספר עוקב אחר דמותו המרתקת של תפרי מקונן מלידתו, דרך מאבקיו אל הצמרת ודרכו בהנהגת המדינה עד סופו המר. הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת ליחסים הקרובים ומלאי התהפוכות של הקיסר עם ארץ ישראל, ומאוחר יותר עם מדינת ישראל. חגי ארליך הוא חוקר המתמקד באתיופיה, והספר מתבסס על מאגר עשיר של מקורות באמהרית ועל מקורות מהאימפריות האירופיות אשר היו מעורבות באתיופיה, ראו במבט מבחוץ את דמותו של הפוליטיקאי העולה והוא היה חידה בעיניהם. המחבר מציג את המשמעויות השונות שייחסו לדמותו של היילה סלאסי, אך גם דואג להשיב אותו למידת בשר ודם הנאבק על מקומו בעולם.

מדינת ישראל מאופיינת בעיני עצמה ובעיני אחרים כמדינה מערבית. זה ברור לנו כמו שברור שמכבי תל אביב מתמודדת על גביע אירופה. האם זה היה אופייה של המדינה שההוגים הציוניים שאפו להקים? אין ספק כי הרצל היה משיב על כך בחיוב, אך בעיניי הוגים רבים אחרים הציונות הייתה דווקא הפניית עורף למערב שלא קיבל את היהודים כחלק ממנו והתחברות אל המזרח. הספר עוסק בהגותם של אישים ידועים כמו משה לייב לילינבלום, מרדכי זאב פייארברג, רבי בנימין והפעיל הציוני חיים מרגליות קלווריסקי לצד הוגים שההיסטוריה לא היטיבה עם זכרם והם מועלים בו מן הנשייה. חלקם פנו אל המזרח לאחר שהבינו כי המערב אינו רוצה ביהודים וכי עליהם ליצור קשרים עם מדינות אסיאתית, ואחרים ראו ביהודים ובערבים אחים לגזע השמי, ובעיניהם הציונות הייתה מעין חזרה של היהודים לשורשיהם התרבותיים, שיבה אל המקור. האיבה שנוצרה בין יהודים לערבים בארץ ישראל הביאה להיעלמותן של תפיסות אלה, אך אולי דווקא בכך טמון העניין שבספר. באמצעות פרק נשכח מההגות הציונית הוא מפנה את המבט למרחב הגאוגרפי הממשי של מדינת ישראל ולאפשרות להשתלב בו.